מוטו גוצי

התיק קשור על הסבל, עשר בבוקר, 16 מעלות קור, שמש על רחוב הירקון בתל אביב. אני רוכב על אופנוע סוזוקי קטן. Van-Van קוראים לו, אולי כי "ואן ואן" זה מה שהוא משמיע כשאתה נותן לו פעמיים בגז. והאמת היא שלא קורה הרבה יותר מזה כשנותנים לו בגז. בכל זאת, מנוע 125 סמ"ק ארבע פעימות, שני שסתומים, מקורר אוויר. בסיסי מאוד, כמו כל הכלי הזה. רק המינימום ההכרחי.

המנוע הקומפקטי יושב בתוך שלדה קטנה עם שני גלגלים גדולים, "גלגלי בלון" כמו שקראנו להם פעם. מישהו אומר שבגללם הוא נראה כמו טרקטורון עבודה שחתכו אותו לשניים. לי הוא נראה כמו הגור של האופנוע ששימש כל השנים את איבל קניבל. בטח בצביעת הכחול־אדום־לבן של כלי ההדגמה. יש לו מושב ענק שגולש מעל מכל דלק קלאסי מפח, וכידון קרני שור מבריק כזה. הוא ארוך ונמוך. נמוך מאוד: ברמזורים נמצאות שתי כפות הרגליים שלי על הרצפה, מעקב ועד קצה בוהן, והברכיים אפילו מקופלות קצת. אני 172 ס"מ, ולא זוכר מתי זה קרה לי על אופנוע בפעם האחרונה.

כשאופנועים קטנים מטילים צל גדול, זה סימן שחסכנו על צלם

בבוקר הזה קורים הרבה דברים שאני לא זוכר מתי קרו בפעם האחרונה. למשל: אני טוחן את המנוע והקלאץ' ביציאה מהרמזור, אבל נהגים עם רגל כבדה על הגז פשוט עפים לי קדימה. דוחקים אותי אל ימין הנתיב הימני, לפעמים אל השוליים, ואז אני צולל ביניהם ונעמד שוב ראשון ברמזור הבא, ליד אותן מכוניות שבתוכן אותם פרצופים. מין תופסת נצחית שהצטרפתי אליה לרגע ליד הדולפינריום, ונפלטתי ממנה באזור מלון הילטון.

שקט מאוד הוואן־ואן. שקט וחמוד למראה. הכל בו עגול, כמו דובון־אכפת־לי על גלגלים. אולי מכיוון שכך, לאף אחד לא אכפת כשאני מטפס איתו במעלה גן העצמאות כדי לצפות לים. זה הבוקר שאחרי הסערה שהיכתה את קו החוף שלנו במשך שלושה ימים רצופים, והגלים של חוף הילטון עבים וכבדים. הם עדיין

 חומים ועכורים ממלחמת הסחף שהתנהלה כאן בימים האחרונים, וזרקה על החופים כיסאות פלסטיק, עציצים, שקיות ניילון, קרשים, שמשיות, שולחנות קש, נסורת, קופסאות קרטון, בוץ וביוב.

יש שם, בים החום שלמטה, חבורה של גולשים. הם עושים דברים יפים. בתוך כל הבלגן הזה של חוף מפורק ועובדי עירייה שמנסים להרכיב אותו בחזרה, הם מוצאים יופי נדיר ולא מוותרים עליו. יש להם אולי ארבעה או חמישה ימים כאלה בשנה. בטח בחורף הספציפי הזה, שעובד כנראה על מתג און־אוף. 

היום הזה נדיר גם בתור רוכב אופנוע: השמיים כחולים והטמפרטורה נמוכה, ועד לפני שעתיים עוד ירד גשם זלעפות. אין זמן טוב מזה לרכב בחולות. הדיונה הרכה מתהדקת, החול נרטב ונדחס לכדי מצע מעולה לגז מלוא החופן, לפרפורים, קפיצות וצלחות. בלי אבנים, בלי אבק, בלי מטרה ובלי חשבון.

אם אתה מחפש חולות בתל אביב, תמצא אותם ברובע החלונות האדומים שבחולות מנדרין. אל תא השטח המוזר הזה שבין העיר העברית הראשונה להרצליה, בין הזונות לפסולת הבניין, נכנסתי ממסלול ההמראה של שדה דב. משם משכתי צפונה במקביל לחוף, ותוך שניות מצאתי את עצמי בפול־גז, צוחק בקול רם בקסדה. הוואן־ואן רץ בין ההילוכים שני ושלישי, נסע על קירות החול

 הרטוב שתחמו את השביל שהתפתל ימינה ושמאלה במקצב כמעט קבוע. הצמיגים השמנים שלו צפו על החול, והרכות שלהם עשתה לפחות חצי מעבודת הספיגה של השטח.

הנסיעה על הקטנצ'יק הזה חלקה להפתיע. על השביל היה זיגזג רך ועדין שאין מה לעשות בו עם הבלמים; רק גז. גם בפניות. פשוט להפיל את הצ'יקמוק הקטן להטיה ולפוצץ אותו בגז עם דאבל־קלאץ', כי מה כבר יכול לקרות. והנה לכם עוד הלך מחשבה שאני לא זוכר מתי עבר עלי בפעם האחרונה על אופנוע.

עולם האופנועים בישראל הוא ההפך המושלם מאידיליה. קשה בו. קשה להתפרנס ממנו. קשה ליהנות ממנו. הוא קטן ועכור כמו ביצה, מלא אגו, מפוצץ טכנולוגיה, יקר בטירוף ומסנוור בסרטים שלא מחוברים למציאות. לפעמים זה

 כמו מיקרוקוסמוס של כל מה שרע כאן: פוטנציאל אינסופי שטובע בתוך ים עכור של אינטריגות ומשטרות ומקלות בגלגלים.

אפילו האופנועים שאנחנו קונים כאן הם כאלה. יריבים. חיות. מתמודדים בקרב מול תחרות שלא נחה. עוד כוח סוס, פחות קילוגרם. האופנוע שבבעלותי עכשיו הוא דוגמה קלאסית: מדובר ברפליקת ראלי שתוכננה לכבוש את הפריז־דקאר,

 חזיר ענק וחזק שמסוגל לכל כך הרבה, אבל עולה בהתאם וגם דורש מהרוכב מסוגלות בהתאם. במקום כמו מנדרין הוא יתבע ממך כוח פיזי, דיוק, כושר

 ומחויבות טוטלית לגז. נפילה ממרומי קומתו היתה כואבת, איך שלא נסובב את זה, ובשביל להרים אותו מחדש אצטרך שני אנשים. עם כלי כזה, מה הפלא שחשש הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום, מהכיף? הפחד הופך לרעש רקע קבוע. לאחריות. על הוואן־ואן, לעומת זאת, יש שקט.

יש שקט כי כמו שכבר אמרתי, מה כבר יכול לקרות. הוא נע במהירויות נמוכות, והוא קל, ואין בעיה להוריד רגל ולהציל אותו ממצבים בלתי אפשריים, והוא לא מאיים בשום צורה, וכל זה קורה על חול רך ולח. זה כלי בגודל הנכון עם ההספק הנכון, ובמקום הנכון הוא מוציא מהרוכב את כל מה שהוא יודע לתת. כי כשאין פחד אתה נעשה יצירתי. ועל כלי כמו הוואן־ואן אתה עובר מהר מאוד משרטוט לציור.

הציור שהשארתי באמבטיית החול הרחבה של מנדרין היה די אבסטרקטי; תערובת משובחת של חול ים ואדמת חמרה אדומה. הגלגל הקדמי נע בתוכה על המסילה, והזנב יצא לטאטא רק בקומבינציה של הטיה והרבה גז. אפשר לרכב שם בהילוך שלישי ופשוט להפיל את האופנוע; הוא יתחיל לנסוע הצידה, וישאיר אחריו קשת טרייה של חול תחוח חצי מושפרץ. עשרות קשתות כאלה הותרתי שם. הלוך וחזור, מעלה, מטה, בשני, בראשון, במורד מדרון, אל תוך העלייה, עוד פעם ועוד פעם. חגיגה.

זה היה, ללא ספק, אחד מחמשת רגעי הרכיבה הכי מהנים שהיו לי. והוא גם היה הזול שבהם, בהפרשים עצומים. ואן־ואן עולה היום בערך 25 אלפיות, אבל אפשר למצוא כאלה בני שנתיים ב־12 אלף שקל, ועוד עם אגזוז משופר.

 הסיבוב איתו בתל אביב ובסביבותיה החוליות עלה לי 25 שקלים: 17 לדלק ועוד שמונה לטובת בלאי מצטבר של הקלאץ', גלגלי השיניים והשרשרת המיניאטורית. זה יחס כיף־לשקל שנמצא לגמרי מחוץ לסקאלה. וכן, אנחנו עדיין מדברים על כלי חלש ואיטי (שיוט סביב ה־80 קמ"ש) שהוא כולו דובי עם טכנולוגיה פרימיטיבית על גלגלי בלון, אבל אין בשוק משהו שיכול בכלל להתקרב אליו מהבחינה של כמה עולה כל חיוך. מדובר בכלי יחיד במינו בישראל היום, רטרו־שיק שיכול גם שטח. ולא, הוא לא בא להתרפק על העבר ועל איך שפעם הכל היה יותר פשוט. עם הגישה שלו, הוואן־ואן דווקא מוכיח שהכל עדיין פשוט. זה רק אנחנו שנוטים לסבך ולהסתבך.