כשנתן הקב"ה את התורה לישראל, פתח ואמר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בהתבוננות קלה בפסוק, מתעוררת שאלת דיוק פשוטה: לשם מה הייתה נחוצה התוספת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"? הלוא בני-ישראל ידעו מי הוציאם ממצרים, ועוד בהיותם שם כבר הודיע להם הקב"ה כי עם יציאתם ממצרים "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מפרש רש"י, שתוספת זו באה לומר: "כדאי היא ההוצאה (ממצרים) – שתהיו משועבדים לי". כלומר, הזכרת היציאה ממצרים במעמד זה, נועדה להחדיר בבני-ישראל את הצורך להיות משועבדים לקב"ה.

הדיבר "אנוכי ה' אלוקיך" מודיע ואומר, שבני-ישראל צריכים לקבל עליהם את הקב"ה למלך ולשליט, לקיים את כל מצוותיו ולציית לו. אולם קבלת עול מלכות שמים כשהיא לעצמה עדיין אינה שוללת את תחושת החירות של האדם. הוא יכול להישאר אדון לעצמו, אלא שבדברים מסוימים, שבהם המלך מצווה אותו, הוא מציית לו. אולם "שתהיו משועבדים לי" פירושו – שהאדם אינו בן-חורין לעצמו אלא משועבד לקב"ה. אין לו שום חיים פרטיים ועצמאיים משלו, אלא כל-כולו משועבד לקב"ה, בכל פרטי חייו ובכל אורחותיו.

בכך בא הקב"ה להודיענו, שהקשר של יהודי עם הבורא אינו מתמצה בקיום מצוותיו ובציות להוראותיו, אלא בעצם ההשתעבדות הכללית לקב"ה. יהודי נדרש לא רק לקיים את ציוויי ה', אלא למסור לקב"ה את כל ישותו, כעבד שאין לו שום מציאות משל עצמו, וכל-כולו קיים אך ורק כדי לקיים את רצון אדונו.

דבר זה נלמד דווקא מהתוספת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים": כשבני-ישראל חיו במצרים, היו לא סתם עבדים, אלא משועבדים למצרים. הם עבדו עבודת-פרך, באופן של "תכבד העבודה" – למעלה מכל מידה ושיעור. ועל כך אומר הקב"ה: "כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי" – אותו שעבוד שהיו בני-ישראל משועבדים במצרים, עליהם להשתעבד עכשיו לקב"ה.

ובאמת, כולנו, וכל עם ישראל בכל מקום שהם, 'חיים' באופן תמידי את עשרת הדברות שניתנו לנו במעמד הר סיני, וכולנו יודעים שיאה לנו לקיימן כראוי. וכשאנו מוצאים שדברות אלו טומנות בחובן הוראה נוספת – השעבוד לקדוש-ברוך-הוא בדוגמת השעבוד למצריים שהיה למעלה מכל שיעור – אנחנו שואלים מיד את עצמינו: היכן באמת אנו יכולים לבטא את ההשתעבדות הכללית הזו לקב"ה, משהו מעבר לקיום המצוות הרגיל?

הדבר יכול לבוא לידי ביטוי במצוות שהאדם מצד עצמו אינו חייב לקיימן, אבל מתוך שהאדם מרגיש שכל-כולו משועבד לקב"ה, הוא מחפש את המצוות הללו כדי לבטא עוד יותר את הקשר שלו עם הקב"ה. הוא חי בהרגשה, שהתורה והמצוות מקיפות את כל חייו, ואין הן מותירות אפילו רגע אחד ונקודה כלשהי פנויים מעבודת ה'.

לפעמים אנחנו רגילים לחפש דרכי מוצא – כיצד להתחייב בפחות 'מטלות דת' ולחיות יותר קל. אחרי התבוננות קלה בהוראה הטמונה בעשרת הדברות – אנחנו מבינים שהגישה שלנו לקיום המצוות צריכה להיות אחרת. קיום מצוה צריך להיות מתוך רגש של לב יהודי שמבין שעליו להשתעבד ולמסור את עצמו לרצון הבורא. אדרבה, גישה זו תעורר אותנו לחפש – איפה אני יכול לתת יותר, איפה אני יכול להוסיף ולהרבות נחת רוח למלך מלכי המלכים.

שני הדברים הללו – קבלת מלכותו של הקב"ה ותחושת ההשתעבדות אליו – הם היסוד לקיום התורה והמצוות, ולכן נכללו בדיבר הראשון. נקודת-המוצא של יהודי היא ההכרה, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומוסר את עצמו לקב"ה בכל ישותו, עד שאין הוא מותיר שום מציאות לעצמו. ודווקא אז הוא יכול לקיים את שאר דיני התורה בשלמות הראויה.