מי יאבק באיום האסטרטגי החדש?
עידן האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים בא לקיצו ובמקומו אנו מתמודדים עם המאבק על הלגיטימיות של מדינת ישראל בעיני העולם. לצורך כך דרושים המסבירים הטובים ביותר, אך השכר הנמוך מרחיק אותם ממשרד החוץ
"אני מתייחס, וכך גם שר החוץ, אל המערכה הזאת כאל איום אסטרטגי על מדינת ישראל" - ציטוט זה לקוח מתוך נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחודש שעבר בפני באי כנס השגרירים שקיים משרד החוץ. ההקשר שבו נאמרו הדברים לא היה הפצצה האיראנית או הטרור הפלסטיני, ה"איום האסטרטגי" אליו התכוון ראש הממשלה היה דווקא איום בזירה ההסברתית או כפי שהוא מכונה 'מסע הדה-לגיטימציה' נגד ישראל.
עידן האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים בא לקיצו, ואת מקומו תפס מאבק מתוחכם יותר, מורכב יותר, ולא פחות קשה לפיתרון: המאבק על הלגיטימיות של מדינת ישראל בעיני העולם. מדובר במערכה חובקת עולם בה חברו להם יחדיו, לעתים מדעת ולעתים מנאיביות, ארגוני טרור, גורמי אקדמיה, אינטלקטואלים, גורמים פרו פלסטינים וגורמי שמאל קיצוני במסווה של "פעילי שלום" ופעילי
דוגמה בולטת ובהחלט לא יחידה לנזק הטמון ב"אינתיפאדת הלגיטימיות" יכול לשמש אירוע ה"משט לעזה", וזהו רק קצה הקרחון. חרם אקדמי, חרם על מוצרים ישראלים, ביטול מופעי תרבות של אומנים ישראלים, סילוקנו מפורומים בינלאומיים ומאגודות ספורט הם אמצעים נוספים, באמצעותם ישראל מנוגחת ועוד תנוגח בזירה הבינלאומית.
שלוש מלחמות ידענו בעשור האחרון, שלוש מערכות צבאיות שסוקרו על ידי התקשורת העולמית: האינתיפאדה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה". מלחמות אלו הביאו את מקבלי ההחלטות להבין, כי לצד המערכה הצבאית, המערכה ההסברתית חשובה לא פחות, וכי הפעילות ההסברתית היא זו המעניקה לממשלת ישראל את "אורך הנשימה" הנחוץ לביצוע הפעולות הצבאיות. הדבר מקבל משנה תוקף, עת המלחמות עימן אנו מתמודדים מתרחשות בקרב אוכלוסייה אזרחית, הנפגעת קשות מפעילות צה"ל, פגיעה המתוקשרת רבות על ידי המדיה הבינלאומית.
איך רואים אותנו בעולם?
ממחקרים שפורסמו בשנים האחרונות עולה, כי העולם המערבי תופס את ישראל כלא רלוונטית, כמיליטנטית וכפנאטית. אם נוסיף לכך את הקרב הנוכחי על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, ואת תמונות המלחמה היוצאות חדשות לבקרים מאזורנו, המציירות אזור רווי קרבות ומלחמות, נמצא כי לדבר השלכות מדיניות וכלכליות ישירות. ההשלכות המדיניות ברורות, אך האם מישהו הקדיש מחשבה גם להשלכות הכלכליות שיש לבידוד זה ולהידרדרות בתדמיתנו? עצירת התיירות, ירידה בנפח הסחר הבינלאומי, פגיעה ביצוא וירידה בהשקעות. הרי רק משוגע ישקיע את הונו במקום "לא לגיטימי", "לא רלוונטי" הרווי בסכסוכים, ואנשי עסקים, משוגעים הם לא.
עד היום הצליח שירות החוץ הישראלי להדוף בהצלחה את רוב המתקפות הבינלאומיות להרס תדמיתנו: דיוני בית הדין הבינלאומי בהאג בנושא גדר הביטחון, תביעות משפטיות נגד אנשי צבא ופוליטיקאים ישראלים וועידת דרבן השנייה, הן רק דוגמאות בודדות להצלחות הדיפלומטיה הישראלית בעשור האחרון. הפעילות הדיפלומטית היא זו שאפשרה לנו להמשיך ולהיות חברים בחבר העמים, להתקבל לפורומים בינלאומיים דוגמת ה- OECD, לשדרג את יחסינו עם האיחוד האירופי ולחתום על הסכמי סחר, תעופה, מו"פ ותיירות עם המדינות הגדולות והמשגשגות בעולם.
כיוון שעדיין לא הגענו לשלום המיוחל עם שכנינו באזור, צודקים ראש הממשלה ושר החוץ עת הם מכנים האיום ההסברתי כ"איום אסטרטגי". המסקנה הנגזרת חייבת להיות אחת: ישראל ושירות החוץ זקוקים לטובים ביותר ולמוכשרים ביותר, אשר ילחמו בזירה הבינלאומית, יגנו על האינטרסים הקיומיים של המדינה וירחיקו את האיומים האסטרטגים.
כבר כיום מתחילה הבנה שלצד בניין הכוח הצבאי, קיימת חשיבות כבירה לבניין הלגיטימיות לשימוש בכוח זה. עד היום הצליח משרד החוץ הישראלי לגייס לשורותיו את הטובים ביותר לביצוע המלאכה המדינית הסברתית. בגין תנאי השכר הירודים, המגמה
הולכת להשתנות ומקבלי ההחלטות חייבים להקדים תרופה למכה. כבר היום רבים זונחים את שורות משרד החוץ והולכים לסקטור הפרטי. המגזר הציבורי אינו יכול ואינו צריך להתחרות בתנאים ובמשכורות של המגזר הפרטי, אך מכאן ועד השכר המביש לו זוכים הדיפלומטים הישראלים המרחק רב.
כשם שממשלת ישראל השכילה להבין שמערכת הביטחון על שלוחותיה השונות ראויה לגמול ראוי, כך מקבלי ההחלטות חייבים להבין שהקרב על תדמית ישראל ומעמדה הבינלאומי הוא חלק אינטגראלי מהחוסן הלאומי.
דוד סרנגה הוא איש שרות החוץ, שבתפקידו האחרון שימש כקונסול התקשורת וההסברה של ישראל בניו יורק.
לפנייה לכתב/ת 
