אין הורה שלא יודע כמה חשוב לחנך ילדים לציית למשמעת, שלא יודע כמה קשה כשהילדים מתישים במאבקים הכמעט לא פוסקים נגד דרישות ההורים, מתנגדים לדרישות בצורה יצירתית ופעמים רבות גם "מנצחים" ולא עושים את הנדרש מהם. דרישות משמעת פשוטות, בעיני ההורים, כמו לסדר את החדר, לצחצח שיניים וללכת לישון, מסתבכות והופכות לעיתים לקרבות המלווים בכעס רב משני הצדדים.

הצלחת המשמעת קשורה להגדרת דרישות ברורות, שהילד יכול לעמוד בהן. דרישות שדורשות ממנו מאמץ אפשרי (לא תבקשו מילד בן חמש, למשל, להיות שקט ולהעסיק את עצמו במשך שעתיים). הדרישות צריכות להיאמר בצורה ישירה, התנהגותית, ורגועה ("בבקשה, סדר את החדר"). אכיפת הדרישה על ידי חיזוקים חיוביים לילד ("סיימי לסדר את החדר ותוכלי להמשיך לראות טלוויזיה"), וענישה ("לא תסדרי, לא תהיה טלוויזיה היום").

מרכיב נוסף בהצלחת המשמעת הוא הדיבור הפנימי של ההורה, אמונתו שחשוב שיגיד לילדיו מה לעשות (בחלק מהזמן, כמובן), בביטחון שלו שהוא הסמכות, גם כשהילד כועס עליו, ושהוא עדיין "סמכות טובה". הורה עם ציפיות ריאליות מתהליך המשמעת יכול להתמודד טוב יותר עם המתחים הבלתי נמנעים הקשורים אליה. למשל, הורה היודע שצריך לחזור על דרישות משמעת מספר פעמים, פחות יתרגז כשהילד לא מציית בפעם הראשונה שאומרים לו לעשות משהו.

המטרה היא לשלוט בכעס, בתסכול ובעלבון. אילסטרציה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

מטרת המשמעת היא לא רק שהילד יציית, שיהיה שקט בבית ושההורה יהיה מרוצה. בתהליך המשמעת הילדים לומדים מיומנויות חשובות לחיים. מיומנות מרכזית היא שליטה ברגשות, ויסות רגשי. משימה מרכזית בתהליך המשמעת היא לשלוט בכעס, בתסכול ובעלבון, לווסת את רגשות האשם, החרדה וחוסר האונים שמתעוררים. תשאלו אולי, למה הילדים צריכים כל כך לכעוס, להיעלב, להרגיש מתוסכלים וחסרי אונים, להתפרע ולאבד שליטה, מה בסך הכל ביקשנו מהם? הילדים אולי שואלים בליבם שאלה דומה, למה ההורים כל כך מתרגזים, נעלבים, מעליבים, מתוסכלים ומשתוללים? אני בסך הכל אמרתי 'לא', או לא עשיתי מה שהם ביקשו.

טענתי היא, שבמשמעת יש באופן בלתי נמנע מאבק כוח וסערה רגשית. ברגע של הדרישה יש ניגוד אינטרסים: ההורה רוצה משהו שהילד לא רוצה (להתקלח, לאכול, לסדר, לישון, לוותר, לעשות שיעורים, ועוד). אם הילד היה רוצה ומסכים לא היו מאבקים, אבל כשהילד לא רוצה נוצר מאבק כוח שמייצר רגשות שליליים. הילדים וההורים נשאבים לסערת רגשות, שנובעת מפגיעה בערך ובאגו, תחושה קשה של "מי החזק ומי החלש", "מי מנצח ומי מפסיד". מקור נוסף לסערה הוא תחושת חוסר השליטה של הילד, שמכריחים אותו לעשות משהו שלא רצה, ושל ההורה שמאבד את הסמכות שלו ולא מצליח להביא את ילדו לציית לו. שניהם מאבדים שליטה על רגשותיהם ועל תגובותיהם, כועסים, צועקים, מעליבים, לעיתים גם משתמשים בידיים.

המלצתי היא, שההורים ובעקבותיהם הילדים יחזקו את יכולות הוויסות הרגשי שלהם, ילמדו לווסת את אש הרגש, שלא תשתולל ותזיק, ילמדו להתאפק ולדבר במקום להתפרץ. כך ימזערו את הנזקים של המצב ויעברו את המאבק בהצלחה.

הורה שמווסת את רגשותיו, לא צורח, אלא אולי רק מרים קול לרגע, לא מתמוטט מאשמה אחרי שנתן לילד עונש והילד בכה ותקף אותו, ולא מפצה בפינוק יתר ובכך מבלבל את הילד יותר. הורים שמצליחים לווסת את תגובותיהם מהווים מודל לילדים. אם ההורה נכשל בוויסות עצמו, סביר שילדו, שהוא צעיר ופחות מנוסה, בודאי יתקשה להצליח בכך.

המלצות פשוטות לוויסות עצמי הן: לנשום עמוק, לקחת פסק זמן לפני שמתפרצים, לשמור על פרופורציות, להזכיר לעצמך שאת והילד לא אויבים ושמשמעת קשה לכולם. כל הורה מוזמן לזהות את השיטות שעובדות בשבילו ולחפש שיטות שתעבודנה בשביל הילד.

לסיכום, תהליך המשמעת, הכולל מאבקים וסערות רגשיות, מזמן להורים ולילדים שדה אימון לתרגל עליו את המיומנויות של ויסות רגשי וחיפוש פתרונות. ככל שהילד מיומן יותר, מתפתח ולומד לשלוט בעצמו ולפתור טוב יותר את המצבים שלפניו, כך גם גדלות ההצלחות שלו ומשתפר הדימוי העצמי שלו. לכן, המלצתי להורים: אל תסתפקו רק בציות של הילדים או בכעס שלכם על הפרות משמעת, נצלו את ההזדמנות ללמד את הילדים מיומנויות חשובות לחיים ובאותה הזדמנות תלמדו גם אתם. שווה את המאמץ.