יומולדת שמח, מירית כהן!
פייסבוק הביא עמו זן חדש של ניכור: הזרות המוחלטת בין סו-קולד "חברים". יהונתן זילבר חוגג יומולדת לזרים מוחלטים ונזכר במסיבות כיתה. לקוראת מירית כהן: עד מאה ועשרים!
אני מסתכל על הפרופיל של מירית כהן במטרה לשחזר את הנסיבות שהובילו לחברות הפייסבוקית שלנו. תמונת הפרופיל שלה היא אחת מהגרסאות-אנימציה-של-עצמי-אם-היה-לי-עור-פנים-מושלם-ומחשוף-הרבה-יותר-יפה. יש לה גם עיגול קטן בפינה של התמונה עם הפנים של גלעד שליט. תגים, קוראים לזה, נדמה לי. שחררו את גלעד שליט. לא התמונה הזו הובילה לחברותנו. אני מסתכל על אלבומי התמונות שלה, למקרה שיש אלבום עם שם כמו "טיול לתיאלנד" או "סקי מים בגאלאפגוס". אלבומים כאלו מעלים משמעותית את הסיכוי לחברות-פייסבוק, משום שהרבה אנשים אוהבים לראות תמונות של נופים. אבל אין אלבום כזה. מירית כהן הנשקפת מהתמונות היא בחורה ממוצעת באופן מוחלט: לא יפה, לא מכוערת. בהירת עור, עיניים כהות. נוטה ללבוש גופיות. עושה אותו פרצוף למצלמה בכל תמונה. באחת התמונות היא מתחבקת עם יוני רכטר. באחת אחרת היא בצבא (הדרגות אומרות רב"ט). באחת התמונות היא בים. באחת התמונות היא יושבת בדשא. לסיכום: מירית כהן היא בחורה כל כך ממוצעת שקרוב לוודאי שפעם חלפתי על פניה ברחוב ואני לא זוכר את זה.
פייסבוק הכניסו פיצ'ר יפה לפני כמה חודשים, See Friendship. אפשר ללחוץ על הלינק, בצד ימין למעלה, בפרופילים של "חברים" שלכם, ופייסבוק יעזור לכם לנסות להזכר מאיפה אתם מכירים. מציגים לכם שם את כל התמונות שבהם שניכם תויגתם יחד (אין לנו); את כל האירועים שעשיתם עליהם "Attending" בפייסבוק (לא היו); את כל הדברים ששניכם אמרתם לפייסבוק שאתם "Like" אותם (יש לנו אחד: Yoni Rechter).
וכמובן, הדף הזה מציג את כל החברים שיש לכם במשותף. שלושים וחמישה חברים יש לנו במשותף, לי ולמירית כהן, ומתוכם אני מזהה את ערן צור ואת חברת הכנסת רונית תירוש מקדימה. את כל השאר אני לא מכיר. מי זה יואב לוין? מי זאת ויטה מרגוליס? חקירת מירית כהן פתחה פה חתיכת קופת שרצים.
אז מה הוביל לשרשרת האירועים – כפתור "Add as friend", כפתור "Approve" – שבעקבותם אני ומירית כהן חברים? האם הייתה לה פעם תמונה של כוכבנית קולנוע נאה שהיא וחבריה מאמינים שהיא דומה לה, ואני התפתיתי? האם מירית היא יוזמת החברות? האם היא הוסיפה אותי במטרה לקשור שיחה, אולי להכיר, אולי להפגש מחוץ לפייסבוק, אולי חתונה מחוץ לעיר, לעבור לגבעתיים, כדי שאמא שלה תוכל לעשות בייביסיטר לשלושת ילדינו, חי, ענבל ותהל – ואילו אני אישרתי אותה אולם לא אמרתי שום דבר, משהו כמו "שלום, חברת-פייסבוק חדשה" – ובכך סתמתי את הגולל על אהבתנו המתרקמת? תיבת ההודעות שלי מאשרת שמעולם לא היתה ביני ובין מירית כהן שום שיחה. אני לא טרחתי לשאול אותה, "סליחה, אנחנו מכירים?" והיא לא טרחה לשאול אותי.
סליחה, אנחנו מכירים?
ברור לי שהאשם כאן הוא בי. לו רציתי, הפייסבוק שלי היה מלא רק באנשים שאני מכיר אישית ושפגשתי לפחות פעם אחת במרחב החוץ פייסבוקי המכונה לעיתים "IRL" (אפשר שיפור: לו רציתי לא היה לי פייסבוק כלל). אבל התנהגות כזאת לא הולמת את אופי הפייסבוק. אנשים שרוצים רשת חברתית למכרים בלבד מוזמנים לגלות מחברת בני אדם לרשת החברתית להיפסטרים Path. חתיכת דבר, ה-Path הזה. כל חבר מוגבל בקשרים עם חמישים חברים בלבד, ציווי שבא בהשראת "מספר דנבר", ע"ש האנתרופולוג רובין דנבר, שאינו חבר שלי בפייסבוק, ושתהילתו באה לו לאחר שהכריז שיש גבול לכמות הקשרים החברתיים שאדם יכול לקיים, ואף קבע מספר: 150. יש לי חשבון ב-Path. אין לי אף חבר שם.
אבל לא בי אנחנו עוסקים, אלא בכלת היומולדת. אני סופר תשעה עשר איחולי מזל טוב על הקיר של מירית כהן, כולם מזרים מוחלטים. זאת אומרת, זרים לי. אבל האם מירית מכירה אותם? אני תוהה אם הנימוס מחייב אותי לאחל גם אני מזל טוב. אם שלושה או יותר מהזרים המאחלים בקיר הזה הם זרים גם למירית כהן, האיחול שלי לא יהיה מוזר. ואילו אם אני הזר המאחל היחיד, יווצר מצב המכונה awkward.
מכאן שפייסבוק הביא עמו זן, אולי בעצם תת-זן, חדש לגמרי של ניכור. בעבר, כלומר IRL, ידעת לחלק את הנקרים על דרכך לארבע קטגוריות: אנשים שאתה מכיר וכבר לא סובל; אנשים שאתה עוד לא מכיר וכבר לא סובל; אנשים שהם חברים של האקסית שלך ולא סובלים אותך; וסלבים. בכל מפגש מן הסוג החברתי ידעת מיד, או תוך כמה דקות, מה מעמדך. כאן המצב שונה, כי גם עכשיו, אחרי ההתחקות המאומצת ונטולת הפרי בעקבות שורש חברותנו, עדיין ייתכן לחלוטין שאני ומירית כהן מכירים היטב, הרי היא עבדה במשרד אחד עם איתמר, ועכשיו אני מתעלם מהיומולדת שלה. לך תצא מזה עכשיו.
חידה: במה יש במבה, נחשי גומי ומשרוקית?
יש, אולי, רק מקבילה אחת למצב החברתי הבלתי-נעים הזה: כשאתה עולה לכיתה א', בשלב מסוים ייפול בחלקו של איזה משכים-הולדת להיות הראשון שעורך מסיבה, ולהזמין לפי צו החברה את כל הכיתה, למרות שאף אחד עוד לא מכיר אף אחד אחר. בעומדך שם, במסיבת הכיתה, שקית הפתעות לפותה בידך האחת ורבע פיתה עם שוקולד בשנייה, אתה מתבונן בכמה אנשים שחלקם יהיו, ללא ספק, החברים הכי טובים שלך אולי לתמיד ואולי עד התיכון; בכמה אנשים שיהיו אויביך המרים ביותר; ובכמה אנשים שייתכן ויעברו דירה עד כיתה ב' ויישמטו מזכרונך כמו חומר הלימודים של השנה שעברה. אבל אין לך דרך לדעת מי זה מי. אתה רק יודע שההוא שם זה לירון הבן וההיא שם זו לירון הבת, והיא מעוררת בך תחושות מבלבלות שרק בעוד שנים יבשילו ויהפכו לרצון לראות תמונות מהטיול שלה בתיאלנד. תראו מה זה, מירית חוגגת יומולדת, זה אמור להיות יום משמח, והנה אני מדוכא כמו שלא הייתי בחיים.
אחרית דבר
נזכרתי: מירית למדה איתי ביסודי. אני כותב על הקיר שלה, "מזל טוב ממני ומכל ד'2 בית ספר הנדיב הרצליה!"
מעניין אם היא תזכור אותי.
