הדמוקרטיה והצפרדעים
הדמוקרטיה נותנת כלים להביע התנגדות למהלכי הממשלה, על-ידי פנייה לבית המשפט העליון או בכתיבת מאמרי דעה. ומה קורה שמחליטים לבטל את החופש הזה?
בשנת 405 לפני הספירה זכה מחזהו שלאריסטופנס, הצפרדעים, בפרס הראשון בתחרות המחזות השנתית באתונה. המחזה, העוסק בנסיונו של האל הצעיר והמבולבל דיאניסוס להשיב את יוריפדס מעולם התוהו, מציג מקהלה של צפרדעים המטעה את דיאניסוס בדרכו. מקהלת הצפרדעים מייצגת את הדמוקרטיה הביורקרטית והמבולבלת, המחלישה את אתונה בכך שהיא דוברת (או מקרקרת) בקולות שונים.
כאשר דיוניסוס מוצא את יוריפידס החכם ועוד סופרים חשובם שהלכו לעולמם, הוא מבקש שיעוצו עצה לאתונה, הנתונה במלחמה אכזרית נגד טרויה. עצתם היא חד-משמעית: להיפטר מפוליטיקאים חסרי ייחוס ונסיון קרבי, ולמנות במקומם את הגנרלים, צאצאים
מכובדים למשפחות בעלות הון והשפעה חברתית. הדמוקרטיה, כך טוען המחזה שזכה לתמיכת הקהל, אינה יכולה להנהיג את העם בשעה של איום קיומי.
תמיכת הקהל במחזהו של אריסטופנס תורגמה במהירות רבה למעשים. שנה לאחר המחזה הוחלפה הדמוקרטיה המהוססת, הדוברת בקולות שונים ומבלבלים, בקבוצה של גנרלים נחושים. החלטה זאת בישרה את קץ הקריירה של אריסטפנס, היות שהשליטים החדשים הקימו דיקטטורה אכזרית ומרושעת שקטלה את כל מי שנחשד בחוסר נאמנות לשלטון. אבל בעיקר ניבאה אותה החלטה את סופה של אתונה.
שנה לאחר עליית הגנרלים האמיצים והנחושים לשלטון, הם הובילו את אתונה לתבוסה מפוארת. התבוסה של אתונה הביאה למעשה להקלה מסויימת, היות שהיא הביאה לסיום שלטון האימה של הגנרלים המטורפים. תחת שלטונו של ליסנדר, הוחזר בהדרגה הסדר החברתי על כנו, והחיים בעיר חזרו למסלולם הטבעי. אולם התיאטרון האתונאי מעולם לא חזר לימי הזוהר שלו.
לא לומדים מהעבר
הנמשל הוא מן הסתם ברור. בעיקר במצבים של איום ביטחוני טבעי לחשוד בכוחה של הדמוקרטיה, על ריבוי הדעות שהיא מייצגת, להתמודד עם כוחות נחושים ומאוחדים שאינם כבולים בשלל כללים, חוקים, ושיקולים משפטיים.
קל להבין את מי שחש שאל מול האיום האיראני, טילי חיזבאללה וחמאס, המתקפה הדיפלומטית מטורקיה, והגידול באוכלוסייה הערבית בישראל - שאנחנו מוגבלים על ידי "אויבים מבית" ו"בוגדים" המקשים על המדינה להגיב בצורה ישירה והולמת לעלבונות ומתקפות מחוץ.
אותם "בוגדים" עושים שימוש בבית המשפט העליון, באקדמיה, בעיתונות החופשית, ואפילו בתיאטרון - למרות שמעמדו, למרבה הצער, אינו דומה
למעמדו של התיאטרון האתונאי. הדמוקרטיה הנותנת בידם את הכלים לעשות זאת, יוצרת לעתים קרובות תוכניות אקטואליה, וועידות מפלגה, והתנצחויות במאמרי דעות שמקהלת צפרדעים עשויה להישמע תרבותית והרבונית בהשוואה אליהן.
אבל ההיסטוריה, בחוש ההומור המרושע שלה, מוכיחה שוב ושוב שמנהיגים נחושים וכוחניים המציעים פתרונות קלים לבעיות סבוכות מוליכים בסופו של דבר לכשלון מפואר. מדינה שחשבה שניתן להשליט צדק חברתי וכלכלי רק על ידי דיקטטורה של הפרולטריון קרסה לבסוף עקב משבר כלכלי איום. ואיש נמוך ומשופם שחשב שהדמוקרטיות האירופיות הן חלשות ומפרודות ושיוכל להשתלט בקלות על כל העולם – נשרף לבסוף בבונקר בתבוסה מזהירה -אולם לא לפני ששרף מליוני אנשים חפים מפשע.
אפשר ללמוד הרבה מההיסטוריה כמובן. אולם, כפי שכותב אלן איסלר: "אנחנו לומדים מן ההיסטוריה שאיננו לומדים ממנה דבר".
ד"ר דרור אבנד-דוד, מרצה לספרות ולתקשורת.
לפנייה לכתב/ת 
