תופסים את הקו הירוק משני קצותיו

הסרט הדוקומנטרי "לכודים", בבימויו של ד"ר אמיר הר-גיל, הוא שיתוף פעולה בין ישראלי-פלסטיני ייחודי. אודי קליסקי ומעמון מטר יזמו והפיקו את הפרויקט (במימון האיחוד האירופי), שמטרתו להביא בפני הצופה מספר נקודות מבט של גיבורים בגילאים שונים ממעמד הביניים. ששה גיבורים - חציים ישראלים, חציים פלסטינים, שהם ביטוי לרוב השקט הנושא בנטל הקיצוניים. הסרט הוקרן בסינמטקים בישראל ובגדה המערבית.

גיבורי הסרט עבורי הם קורבנות היסטוריה, מסורת, רפלקסים התנהגותיים שהופנמו, הנהגה, היעדר חזון, כשל מדיני ופוליטי. הם לא מאמינים בכוחם לשנות את המצב, וכך הופכים גם לקורבנות של עצמם. דרך צפייה בחיי הגיבורים קיוויתי שתועבר לצופים התחושה של המחיר שמשלמים שני העמים.

הסרט ניסה להימנע מההשוואה מי צודק יותר או מי סובל יותר, למרות שזו עלולה לצוץ במהלך הצפייה. זוהי זווית סובייקטיבית, כי לכל אחד קל יותר להזדהות עם הדומים לו. ממש כמו שבעבודה המשותפת עם יוצרים פלסטינים, נקודות המבט, הציפיות, הקודים התרבותיים, הפרשנות להתרחשויות ולאירועים היו שונים ולעיתים בלתי צפויים.

יש חמלה. מתוך הסרט "לכודים"

בהתחלה היה לי ברור, שכמו בסרטים אחרים אותם ביימתי, אבחר את הגיבורים ואהיה נוכח בכל הצילומים. אפילו בחוזה צוין כי הצוות יצויד בשכפ"צים וברכב ממוגן, במידה שתהיה מתיחות בשטח. אבל בהמשך חשבתי שעדיף שהצוות הפלסטיני יעסוק בייצוג הגיבורים מהצד שלו, כי הם ייפתחו כלפיו בקלות רבה יותר.

הדבר אפשר גישה בלתי אמצעית, שתעורר אמפתיה, שאולי לא היתה מוושגת על ידי צוות ובמאי ישראלים. בכך, שיתוף הפעולה היה לא רק מההיבט ההפקתי-כספי, אלא גם בהיבט היצירתי.

וואפה ואני

וואפה ג'אמיל, סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת ביר-זית, נבחרה לעבוד בפרויקט כעוזרת במאי ושימשה כפרטנרית הפלסטינית שלי. היא בעלת ניסיון בתחום התחקיר וההפקה בחדשות, אך חסרת ניסיון בתחום הדוקומנטרי. דיברנו על סרט שירגש ויעורר מחשבה, יגרום לדיון מחודש בסכסוך. נוצרה הערכה מקצועית בין וואפה וביני, אך היו גם חילוקי דעות ומתחים בינינו, למשל לאחר חיסולים ממוקדים או לאחר פיגועים. 

האנשים הפשוטים סובלים. מתוך "לכודים"

כבמאי, לא היה לי קל לוותר על שליטה. ויתרתי על מעורבות כדי שוואפה תוכל להשפיע. בתחילה, החומרים המצולמים מהצד שלה היו בעייתיים. הבנו שחלק מהבעיות צצות כיוון שהצלמים שלה, היו בעלי ניסיון רב בסיקור חדשותי, אך ללא ניסיון בסרטים דוקומנטריים. החלטתי לסמוך על האינטואיציה וההבנה של וואפה, לתת לה לייצג את עמדותיה משום שזה נכון יותר עבור הסרט. 

וואפה הובילה את התחקיר בצד הפלסטיני. היא חיפשה גיבורים בעלי תודעה ודעות פוליטיות קרובות לעמדותיה. אני לעומת זאת חיפשתי דמויות, שסיפור חייהן מגלה את המחירים האנושיים שמשלמים הישראלים בעקבות הסכסוך. הדעות של הגיבורים שבחרתי ויכולת הביטוי שלהם בנושאים הללו היוו שיקול משני. כמובן שברובד עמוק יותר, הכל פוליטי. 

בסופו של דבר התמקדנו בשלוש דמויות ישראליות ושלוש פלסטיניות. כל אחת מהן מייצגת בעיה מסוימת: אובדן הביטחון האישי, חיים תחת שלטון כיבוש, הקושי הכלכלי, בעיה מוסרית, אובדן דרך מוסרי, דילמה בין טובת הפרט וטובת הכלל ועוד.

שוברים את המחסום. מתוך "לכודים"

מלבד המחלוקת בפן הייצירתי, נתקלנו בקשיים הפקתיים לא פשוטים: בעיות תרגום החומרים מעברית ומערבית, חילופי תחקירנים בצד הישראלי, בעיות תחבורה בגלל המחסומים הרבים בצד הפלסטיני, בעיות הפקה בשני הצדדים - כל אלה הקשו על הצילומים ועל הקשר עם המשפחות. גיבורים פלסטינים רבים התחרטו לאחר שהתחלנו לצלם אותם. הדבר גרם להוצאת תקציב מיותרת, אכזבה וקשיים בהתאמת גיבורים חדשים לפאזל.

ארגון מצלם

אחרי הקרנה בטורונטו, נשאלתי מדוע הדמויות שנבחרו מתונות בעוד שבמציאות חסרת התקווה, הקיצוניים נותנים את הטון? הסרט נותן תחושה שעוד מעט הגיבורים ירצו לשתות קפה ביחד.

בניגוד לתחושת השנאה במציאות, נלחמתי על סיום אופטימי לסרט כי לדעתי, רק אופטימיסטים משנים מצב. הבחירה במרואיינים נבעה בין היתר מכך, שגיבורים בעלי דעות פחות מתונות מקרב הפלשתינים התחרטו ופרשו אחרי שהתחלנו בצילומים - בדרך כלל לאחר לחץ חיצוני שהופעל עליהם. 

הר-גיל. הדעות הפוליטיות נשארו בצד (צילום: שלמה אברהמוב)

לא רציתי ליצור מצב שבקרב הפלסטינים כולם מתונים (כי רק אלה הסכימו להצטלם) ובישראל יש גם קיצוניים יותר בדעותיהם. הרצון ליצור איזון גבר על הרצון לייצוג נכון של הדעות הפוליטיות. 

עבורי לא היה זה סתם עוד סרט. וואפה הייתה הפלסטינית הראשונה עמה עבדתי ואני הייתי הישראלי הראשון עמו עבדה. כאשר נקרתה בדרכי הזדמנות לעבודה משותפת בתחום הדוקומנטרי, ראיתי בכך את תרומתי הצנועה לקידום השלום. עצם העשייה המשותפת של ישראלים ופלסטינים, יש בה משמעות במיוחד בתקופה בה רבים לא מעיזים, לא מאמינים בהתקרבות ובמיזמים משותפים.

אופטימיות מציאותית

המנהיגים משני הצדדים נכשלו. כבר עשרות שנים הם לא מצליחים להגיע לסיום הסכסוך. כנראה שהשלום הוא לא עניין שייפתר רק ברמת המנהיגים, הוא זקוק לחיזוק ולתמיכה מלמטה, בין היתר באמצעות יוזמות משותפות - בין האזרחים. רציתי להדגיש את הגורל המשותף לשני העמים ומכאן להוביל למסקנה, שפתרונו הוא ניצחון לשני הצדדים.

לחנך לעתיד טוב יותר. מתוך "לכודים"

בגלל תחושה זו, הוספתי את נקודת מבטן של הציפורים הנודדות, שחולפות מעלינו, מידי שנה, באות מארצות בהן הסכסוכים נפתרו, ומביטות עלינו מלמעלה.

עבורן אין יהודים ואין מוסלמים, אין ישראלים ואין פלסטינים, הן רואות, שנה אחר שנה, בני אדם המקיזים זה את דמו של זה.

"לכודים" הוא אמנם טיפה בודדת, אך ככל שטיפות אלה יגברו, הן יהפכו לגשם. כאשר אנשים מתחומי עיסוק שונים יעבדו במשותף, למנהיגים יהיה קשה יותר להתעלם מהרצון לשינוי שצץ מלמטה. סנונית אחת אמנם לא מבשרת את האביב, אבל בסופו של דבר אני מאמין שאם נמשיך להיאבק השלום בוא יבוא. המלחמה אינה כורח, הסכסוך אינו גורל, זה תלוי בבני האדם החיים באזור, בנו.

• הסרט "לכודים" יוקרן בסינמטק תל אביב ביום רביעי ב-18:30.