מצלמות המהירות - המדינה יוצרת פיל לבן

מדוע בחרה המדינה בפרויקט אכיפה מיושן, שתועלתו הבטיחותית מוטלת בספק? כבר למעלה מעשור מנסה מדינת ישראל להקים מערך אכיפה אלקטרונית, שיכלול מאות מצלמות מהירות ורמזור. המטרה המוצהרת: צמצום מספר התאונות והנפגעים ביותר מ-20%. אלא שעוד לפני כניסתו של הפרויקט לפעילות מבצעית בשבועות הקרובים, ברור כי המדינה בחרה בפתרון טכנולוגי מיושן, שעלול להפוך ל"פיל לבן" בעל תרומה נמוכה מהצפוי לבטיחות בדרכים.

ynet חושף את מחדלי "א3" - פרויקט מצלמות האכיפה היוקרתי (והיקר) של המדינה.

מעצמת היי-טק דמיקולו

בשנת 2000 פרסם האיחוד האירופי מחקר תחת השם המבטיח: "תפיסות חדשות באכיפה אוטומטית". שמו של המחקר אומר כמובן הכל - לא רק ישראל מעוניינת לייעל את מערך האכיפה, ולא רק אצלנו רוצים לראות ירידה דרסטית במספר נפגעי תאונות דרכים. וכמו בישראל, גם באירופה חסר כוח אדם כדי לאכוף את חוקי התנועה.

סביר להניח כי מחקר חשוב ומרכזי שכזה, הגיע לידי מומחי משטרת התנועה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אלה ודאי גילו בו מערכת מעניינת, שעוררה סקרנות רבה כבר לפני עשור - מצלמת רמזור שפותחה על-ידי חברה שבדית, שלא רק מתעדת את המכונית שעוברת באור אדום, אלא גם מסוגלת למנוע תאונה. הטכנולוגיה עליה מבוססת המצלמה, מוכרת: כאשר מכונית מתקרבת במהירות גבוהה מדי לרמזור אדום, מאריך מחשב הבקרה את מופע האור האדום לכל שאר כלי הרכב בצומת. "בצורה זו", כך מסכמים החוקרים האירופים, "המערכת גם תופסת את עבריין התנועה, וגם מונעת תאונה אפשרית".

וזו אינה הטכנולוגיה היחידה שיכולה להחליף את מצלמות המהירות המוכרות: בפורטוגל למשל, מותקנות מצלמות מהירות המשולבות גם הן במערכת הרמזורים, אך פעולתן שונה - כאשר המהירות של מכונית גבוהה מסף שנקבע מראש, רמזור שמותקן בהמשך הכביש מתחלף לאדום, ובכך מאלץ את הנהג לעצור. מאחורי המערכת עומדת ההבנה כי שיעור הציות של נהגים לרמזורים גבוה משמעותית מהציות לחוקי המהירות. התרומה לבטיחות ברורה ומיידית, אם כי כך נמנעת הכנסה מקנסות.

ומה תדע לעשות המערכת שנבחרה בישראל? דבר אחד בלבד: לצלם מכוניות הנוסעות במהירות מופרזת. את הטכנולוגיה המתקדמת יותר, שעשויה להציל חיי נהגים, הוחלט להשאיר לאירופים. 

ועדת שיינין אמרה?

מול המקטרגים התוהים באשר למידת היעילות של מערך האכיפה המתוכנן, מסבירים במשרדי הממשלה כי ועדת שיינין, שקבעה את התוכנית הלאומית למאבק בתאונות, תמכה בהתקנת מאות מצלמות מהירות ורמזור בכבישים. עוד טוענים שם כי על-בסיס אותה ועדה, החליטה הממשלה ב-2005 כי יש "להקים מערך שיהיה מורכב משלוש-מאות מצלמות וידאו דיגיטליות (מאתיים מצלמות מהירות ומאה מצלמות רמזור)". בפועל, כמו תמיד, יש פער לא קטן בין הטענות והמציאות.

ואכן, ועדת שיינין קבעה כי "מערך האכיפה הקיים יעבור דיגיטלי". היישום המומלץ: "בשנה הראשונה תהיה פריסה של מערכת הבקרה והפיקוח בדרכים ובצמתים, על-ידי 300 מצלמות שינוידו בניידות, 20 מצלמות מהירות, ו-100 מצלמות רמזור". אלא שהפריסה המתוכננת שונה בתכלית: 200 מצלמות מהירות (פי 10 מהמומלץ על-ידי שיינין), 100 מצלמות רמזור (בדומה למומלץ), ו-0 מצלמות ניידות (התעלמות מוחלטת מהמומלץ).

יתרה מכך: ועדת שיינין המליצה כי המצלמות יתעדו לא רק עבירות מהירות או חציית צומת באור אדום, אלא גם יאפשרו תיעוד של עבירות נוספות, כמו חציית קו לבן. ומה עשה המשרד לבטחון פנים עם המלצה זו? במפתיע, היא אינה קיימת כלל בתוכנית האכיפה. ראוי אגב להזכיר כי שימוש במצלמות וידאו ניידות - עליהן המליץ שיינין, ומהן התעלמו אנשי המשטרה - יכול להרחיב משמעותית את מספר העבירות אותן אוכפת המשטרה.

למשל, בגרמניה מותקנות מערכות כאלה בחלק מניידות המשטרה, וניתן לתעד באמצעותן עבירות בריונות, נהיגה פרועה ועקיפות מסוכנות. החיסרון הוא בעיקר כמותי: מספר הדו"חות המופק ממערכות אלה נמוך משמעותית מזה שיכולות להפיק מצלמות מהירות נייחות.

זהירות, פיל לבן בכבישים

וראו זה פלא: למרות המלצות האיחוד האירופי מתחילת העשור הקודם, מצלמות המהירות שיותקנו בכבישי ישראל אינן שונות מהותית מאלה הקיימות כיום, ונמצאות עמנו כ-20 שנה: הן אמנם אמינות ומהירות בהרבה, אך הרעיון זהה - תיעוד נהגים העוברים על חוקי המהירות. בחירה זו מגלה כי באופן מפתיע, התעלמו אנשי המשרד לביטחון פנים ממה שיודע כיום כל נער בן 13:

למרות שניתן יהיה לנייד את המצלמות בין שלוש עמדות, מיקום כל עמדה יהיה מוכר וידוע. וכך, באמצעות טכנולוגיה פשוטה וזמינה לכל, מכשירי ניווט לוויני (GPS) ו-או טלפונים סלולאריים, יאפשרו לכל נהג להתגונן מפני המצלמות בעלות אפסית וביעילות גבוהה. בדיוק כפי שקרה בבריטניה למשל, או בהולנד.

יתרה מכך: עברייני תנועה מועדים, המבצעים עבירות במודע ומתוך זלזול מופגן בחוק, צפויים להיות הראשונים שיצטיידו באותה טכנולוגיה פשוטה וזמינה. התוצאה תהיה שדווקא עבריינים יוכלו להמשיך לנהוג באין-מפריע, והמצלמות יתעדו בעיקר את הנהגים הנורמטיביים, שחורגים רק במעט מהמהירות החוקית מתוך היסח דעת קל.

הולכי הרגל הולכים לעזאזל

בזמן שהמדינה מפנה את עיקר מרצה למאבק בנהגים ממהרים, מוסטת תשומת הלב הציבורית מבעיית בטיחות חמורה לא פחות: כשליש מהרוגי התאונות בישראל הם הולכי רגל - אחוז גבוה משמעותית ממדינות אירופה. את הנתון המחריד הזה מכירים היטב בכל משרדי הממשלה העוסקים בבטיחות. אלא שלמרות זאת, ההשקעה בפרויקטי בטיחות המתמקדים בהולכי-רגל זניחה יחסית להשקעה הכוללת באכיפה או בתשתית. פתרונות חכמים ומתקדמים שנועדו למנוע את הפגיעה בהולכי-רגל יש מלוא החופן, ואפשר למעשה לחלקם לארבעה סוגים:

• תשתית: יצירת הפרדה פיזית בין כלי רכב והולכי-רגל, למשל באמצעות התקנת מעברים עיליים בכבישים בינעירוניים.
  

• טכנולוגיה: התקנת רמזורים "חכמים", הפועלים על-פי דרישה, או התקנת מוני-זמן המאפשרים להולכי הרגל לדעת כמה זמן נותר עד להתחלפות הרמזור.
• חינוך והסברה: התמקדות במגזרים בהם נפוצות תאונות-חצר או שניכרת בהם מודעות לקויה לבטיחות בדרכים - כמו המגזר הערבי או החרדי.
• אכיפה: הגברה של האכיפה המתמקדת בהולכי-רגל, וכן בנהגים שאינם מצייתים לחוקים הנוגעים להולכי-רגל - כמו למשל אי-ציות לתמרורי עצור או זכות-קדימה.
  

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת אמנם בתחומי ההסברה והחינוך, אך מלבד זאת לא מיושמים כיום פתרונות משמעותיים לשיפור הבטיחות של הולכי הרגל. ההשקעה התקציבית במרבית הפתרונות אינה גבוהה: שיפור תשתית ב-150 מעברי חצייה נאמד ב-2009 בסכום פעוט יחסית של כ-4.5 מיליון שקל.

מנגד, פרויקט מצלמות המהירות והרמזור יעלה למדינה כ-1.2 מיליארד שקל, ולא מן הנמנע כי בסופו של דבר יתברר כי מדובר בפיל לבן ומאוד יקר. האם יכול להיות שחוסר שביעות הרצון שמגלה הציבור מההשקעה האדירה, שתרומתה לבטיחות מוטלת בספק, אכן מבוסס על התחושה כי מדובר בעיקר במכשיר לשימון מתקדם של קופת המדינה, ולא הרבה מעבר לכך?