שחור עם אופי ג'ינג'י: תנו like לבלייק גריפין

בגיל 22 בסך הכל, הצליח בלייק גריפין להטיל כבר שתי פצצות. הראשונה הגיעה בנובמבר האחרון על הראש של טימופיי מוזגוב, הסנטר האומלל של ניו יורק ניקס שנכנס בעל כורחו לתמונה של אחת ההטבעות האימתניות בשנים האחרונות .

• תנו לייק גם בפייסבוק לבלייק גריפין
  

השניה התרחשה כשנתיים וחצי לפני כן. גריפין, אז שחקן מכללות מבטיח בסיום עונתו הראשונה באוקלהומה, הכריז כי ימשיך לעונה נוספת ב-NCAA. ההימור היה עצום. הנה בחור מוצלח שיכול להיכנס לחמישייה הראשונה בדראפט ולהבטיח לעצמו חוזה במיליוני דולרים, מוותר על כל זה והופך לאנטיתזה של כדורסלני ה-NBA בעשור האחרון, אלה שבכלל התחילו ללמוד בקולג'. תארו לכם למשל מה היה קורה אם היה נפצע לפני שנבחר.

רגע אחד מתוך שניות ארוכות של התעופפות באוויר. בלייק גריפין (AP)

אפילו בובי נייט, גדול מאמני המכללות בכל הזמנים ובעקרון סתם בחור שמבין קצת בכדורסל, נשמע בטוח לקראת סיום אותה עונה: "תשכחו מזה, אין מצב שהוא יישאר לעוד שנה. הוא אמנם לא השחקן הכי טוב כרגע, אבל אל תחלמו אפילו שהוא יישאר". כמה שהוא טעה.

כנראה היו אלה המילים -"הוא לא הכי טוב כרגע" - שגרמו לגריפין לפעול אחרת. הבחור הנבון והמוכשר הזה, החליט לעבוד עוד קצת על היסודות הלקויים ולהתחזק בפלג הגוף העליון לפני שהוא מגיע לליגה של הגדולים. הליגה בה נשברו כמה מהשחקנים המבטיחים שנכנסו אליה מוקדם מדי (מי אמר גרג אודן ולא קיבל?).

אם היה מוציא את עצמו לבחירה בדראפט 2008, ייתכן שהיה מצליח במקרה הטוב להידחק בחמישייה הראשונה, איפשהו בין שחקנים מצוינים כמו ראסל ווסטברוק, דריק רוז וקווין לאב. אבל עם שנה נוספת של ניסיון מכללות ושחקנים אפורים שעמדו לבחירה כמו האשים ת'אביט, ג'יימס הארדן וג'וני פלין, גריפין זכה ב-2009 בבכורה. "רציתי לצאת רק כשאני מרגיש שלם ב-100 אחוז", אמר עם בחירתו. אמר וצדק.

השנה הטובה בחייו?

אבל אולי דווקא הדבר הטוב ביותר שקרה לגריפין, היא אותה פציעה קשה שריסקה לו את פיקת הברך שבועות ספורים לפני פתיחת 2009/10. זו שהכריחה אותו לשבת עונה שלמה בצד.

גריפין, בן ממושמע לאבא ממוצא אפרו-אמריקני ואמא אדמונית ממעמד הביניים, נכנס למשטר אימונים קפדני בבסיס צבאי בסן אנטוניו, כדי להחזיר לעצמו בהדרגה את היכולת של לפני הפציעה. זה לא מה שקרה.

"הוא חזר אפילו טוב יותר", העיד אחיו טיילור שגם שיתף עימו פעולה במכללת אוקלהומה. השנה הזו בחוץ גרמה לגריפין להתנפח בערך פי שניים באזור הכתפיים, שרירי הרגליים הפכו מפלצתיים ויכולת הקליעה מחצי מרחק השתפרה. אבל היתרון הגדול טמון היה דווקא בהבנה האיטית והנכונה של מהו באמת ה-NBA.

האיש שמשתלט על הסטייפלס סנטר. בלייק גריפין (MCT) 

רגע לפני הכניסה למסחטה האנושית של טיסות, פרסומות ו-82 משחקים בשנה, יכול היה גריפין להסתגל למציאות העומדת לפניו כשהוא רק מתבונן מהצד. לומד את הדרך בה אפשר לשרוד בליגה הזו ועוד להפוך לכוכב.

חבוב, את מי אתה מזכיר לי?

בסופו של דבר גריפין כאן, והוא הדבר הכי לוהט באמריקה. 35 דאבל-דאבל, 27 מהם ברציפות, ממוצע של 22.8 נק' למשחק, יחד עם 12.9 ריב' (רביעי בליגה) והרוקי הראשון מאז אלן אייברסון שקולע פעמיים מעל 40 נק' בעונה. עכשיו מתחילים בארה"ב לשחק את המשחק האהוב עליהם: "השלם את החסר - בלייק גריפין הוא ________ הצעיר".

בואו נשחק איתם. אם הייתי צריך לבחור, הייתי אומר שהוא בכלל מזכיר לי את מוש השור, אבל אני לא זוכר מה היו הממוצעים שלו בעונת הרוקי. יש מי שאומר שהקילריות מתחת לסלים דומה לדניס רודמן, אחרים שהידיים הרכות מזכירות את טים דאנקן, או שהבאזז התקשורתי לקראת תחרות ההטבעות בה יטול חלק בחודש הבא, לא שונה מזו שהיתה עם וינס קארטר בשנת 2000. קני סמית', פרשן ה-TNT אמר למשל שהוא מזכיר לו את "הענק הירוק". לצערי אף תשובה לא נכונה.

יותר מכל גריפין הוא קארל מאלון הצעיר. כן, זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל דפדפו ליו-טיוב וחפשו כמה ביצועים של "הדוור" מסוף שנות השמונים ותגלו גם שם כמה דאנקים מפלצתיים.

המבנה העצמתי, פלג הגוף העליון השרירי וזריזות הרגליים, הופכות את גריפין לגרסה צנועה של מאלון. ובדיוק כמו מספר 32 של יוטה, גם כוכב הקליפרס יצטרך להתפתח באותה דרך כדי להפוך לשחקן משמעותי בליגה. שיפור הקליעה מחצי מרחק למשל, או ליטוש משחק הפנים מול פנים והכדרור לא יזיקו לו. אבל לסוס עבודה כמו גריפין אין מה לדאוג.

בכל מקרה, תהא אשר תהא ההטבעה ההיסטרית שתזכה אותו בתואר מלך הדאנקים באולסטאר הקרוב, רק שלא יגמור לנו כמו וינס קרטר - מין קפיץ אנושי שכולם קיוו שיגיע רחוק, אבל נותר בזיכרון רק בגלל ריחוף של 3 שניות.

קללת הקליפרס

אבל כמובן שהאימפקט הכי גדול של גריפין מתרחש בקליפרס. מעולם לא דיברו על האחות החורגת של לוס אנג'לס כל כך הרבה, לפחות לא מאז הבחירה הראשונה של מייקל אולוואקאנדי בדראפט 98 - אחד הפלופים הגדולים בהיסטוריה.

אחרי פתיחת עונה של 21:5 וקצת אחרי ההכרזה על כניסתו לתחרות ההטבעות, רצו הקליפרס למאזן של 26-17. עם קצת מזל ונפילות של ממפיס או פורטלנד, יוכלו באל. איי לצפות בשתי קבוצות בפלייאוף לראשונה מאז 2006.

ההימור שלי הוא שזה לא יקרה העונה, אולי רק שנה הבאה. עם כל הכבוד לאריק גורדון ודיאנדרה ג'ורדן הצעירים והמצוינים, או לכריס קיימן הבאמת חביב, לגריפין אין יותר מדי למה לצפות. בארון דייויס הוא אמנם רכז ענק, אבל מעבר לאיזו הברקה פה ושם (הניצחון של גולדן סטייט על דאלאס בסיבוב הראשון של 2007 למשל), זה לא באמת מספר 1 שיכול להוביל להישגים.

הקבוצה צריכה לבנות לעצמה סגל חזק ומלוכד סביב גריפין, ממש כמו שנעשה בקליבלנד סביב לברון. אבל האמת היא שממש כמו באוהיו, כך גם בקליפרס - הנאחס של המועדון גדול יותר מכל שחקן. במוקדם או במאוחר גריפין יצטרך להבין שכדי להיכנס להיסטוריה, הוא צריך לשנות לעצמו את פני עתידו.

לפחות הניצחון האגרסיבי על הלייקרס החזיר לקבוצתו מעט מהכבוד שלה, וגם עלייה של 65 אחוזים במכירות הכרטיסים העונה, דווקא בתקופה של ירידה בכל

 הליגה, מוכיחה שמשהו מתחולל בצד הרקוב של עיר המלאכים.

ובינתיים, עד שהוא יהפוך לקארל מאלון 2, או דניס רודמן החדש, או יאכזב אותנו ויישאר כאיש מעופף בלבד, הרשו לנו לפחות להתענג על הדבר הכי מעניין כיום בליגה. קובי אתה יכול לשבת, לברון זוז הצידה, דוראנט חכה בתור - כוכב חדש הגיע.