דברים שרואים משם
יש מי שמכנה אותי "סייען טרור", כיוון שאני רכז מידע בבצלם. מצד שני, אני ממשיך להיקרא לשירות מילואים, אפילו בשטחים. החינוך שקיבלתי נטע בי ערכים שהביאו אותי לשרת ביחידה מובחרת. אותם ערכים גם הביאו אותי להצטרף לבצלם
את הערב השקט במוצב מול טול כרם מחריד צרור יריות. פגיעות הקליעים נשמעות היטב על קיר המוצב. כמה דקות לאחר מכן, אני מוצא עצמי בעמדת המקל"ר, מקלע הרימונים, מכונת אש שיורה עשרות רימונים לדקה, שיכולים להגיע למרחק של עד כשני קילומטר. אני טוען את המקל"ר וללא היסוס, בהתלהבות נערית, פותח באש לא מדויקת לעבר בתי העיר טול כרם. באווירה של שיא האינתיפאדה, בדריכות המהולה בפחד, לרגע לא עוברת בי מחשבה שאולי אני עושה דבר פסול. שחפים מפשע עלולים להיפגע. זאת הפקודה, זה הנוהל. ירו עלינו ואנחנו יורים חזרה. כשאתה צריך לירות, תירה, אל תחשוב.
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
באותם ימים, אולי שלח מישהו מארגון בצלם תלונה ודרש חקירה על מה שאני עשיתי. היום אני המישהו הזה. כרכז
לאחרונה המציאות שלי הופכת להיות בלתי נתפסת. מצד אחד, יש מי שמכנה אותי "סייען טרור". מצד שני, אני ממשיך להיקרא לשירות מילואים, אפילו בשטחים. ייתכן שיש חברים לעבודה שקשה להם עם זה ולא אסתיר שגם לי לא קל עם עצם הפיכתי לבורג במערכת הכיבוש. אבל בתום ההתנגשות הערכית הזו שמתחוללת בתוכי, בכל פעם שצו מילואים ממתין לי בתא הדואר, אני עולה על מדים ומתייצב בבסיס. בין לסרב לבין להתייצב למילואים, אני מעדיף להגיע ולהשפיע מבפנים. כך חונכתי.
החינוך שקיבלתי נטע בי את הערכים שהביאו אותי להיות מעורב בחברה בה אני חי. לצאת לשנת שירות, לשרת ביחידה מובחרת ולפקד על חיילים. אותם ערכים גם הביאו אותי להצטרף לבצלם. אני כאן מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך תחושה שזו חובתי לחברה בה אני חי, זו חובתי כאזרח שאוהב את המדינה שלו ורוצה לחיות ולגדל את בתו בחברה מוסרית יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר. אני מאמין שהדרך לשם עוברת במשימה הלא פשוטה של להתייצב בפני החברה בפרצופה ולעמת אותה דווקא עם מה שהיא לא רוצה לשמוע, מה שהיא משתדלת להתעלם ממנו רוב הזמן.
למנוע מקרים דומים בעתיד
כשאני עוסק בתחקיר של בצלם, תמיד אופפת אותי תחושה רעה הנובעת משני כיוונים מנוגדים. כואב לי על אותו אזרח או אזרחים, במרבית המקרים פלסטינים, שהיו קורבן לפגיעה מצד אנשי כוחות ביטחון ישראליים. כואב לי לא פחות על אותם חיילים, שהמשימה אליה נשלחו ומכלול הנסיבות הביאו אותם לנהוג כך.
שלא יובן לא נכון, בשום אופן אני לא יכול לקבל או להצדיק מצב שבו חיילים מכים, משחיתים רכוש, יורים, משפילים, מתעללים, ללא סיבה. אין שום מצב ביטחוני שיכול להצדיק התנהגות כזו וצריך להוקיע אותה, לחקור אותה ולמצות את הדין עם המבצעים. אך הצדק לא צריך רק להיעשות, עליו להיראות; אומנם המקרה כבר קרה, הפגיעה כבר נעשתה, אבל פרסומו יכול למנוע מקרים דומים בעתיד, אם חיילים, אבל בעיקר המפקדים והפוליטיקאים ששלחו אותם, יחשבו פעמיים לפני שהם פוגעים ללא סיבה באזרחים. זכותו של הציבור לדעת, חשוב שהחברה שלנו תדע מה עלול לקרות לבניה שנשלחים בשמה לשלוט על אוכלוסייה אחרת.
ברור לכל שמטרתו של המהלך האחרון של שר החוץ, אביגדור ליברמן ומפלגתו, היא להשתיק את בצלם ושאר הארגונים שפועלים למען זכויות אדם בשטחים וחושפים לציבור את עוולות הכיבוש. וכל עוד מותר - אני תוהה בקול רם: איפה זה ייעצר? אולי כדאי להשתיק גם את התקשורת ולאסור עליה לדווח לחברה בארץ ובעולם על הפרות של זכויות אדם בשטחים? ומה עם ידי הפרקליטות הצבאית, אולי נכבול אותן מלחקור חשדות נגד חיילים? האם גם הם משת"פים של האויב?
למה מי שמעז לבקר, לזעוק נגד מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן בשטחים, להציב לכולנו מראה מול הפרצוף ולומר "אתם יכולים לאהוב את זה או לא... כך אתם נראים", למה דווקא הוא נתפס כבוגד? מתי התהפכו היוצרות והפוגע הפך "רק לעשב שוטה" ומי שחושף את העוולות הפך בוגד, לא משלנו, סייען טרור?
כאן הקמתי את ביתי וכאן אני רוצה לחיות את חיי, לא בשום מקום אחר. יש לי הרבה ביקורת על המדינה רק מפני שאני כל כך אוהב אותה ונמאס לי כבר להתנצל על זה.
נועם רז, רכז מידע בארגון בצלם.
לפנייה לכתב/ת 
