טאץ' דאון, טאץ' סקרין
הם רגילים למצלמות באיצטדיונים, אבל עושים חיל גם בקולנוע. מאו.ג'יי. סימפסון וקארל וות'רס (אפולו קריד בשבילכם) ועד ג'ון וויין - כוכבי פוטבול שהורידו את הקסדה לטובת קריירת משחק במגרש אחר לגמרי. הסופרבול מגיע, וזה הזמן לעשות להם כבוד
בקיץ 1966 הודיע ג'ים בראון על פרישתו ממשחק הפוטבול. מה גורם לכוכב הגדול ביותר של קליבלנד בראונס והליגה כולה לפרוש בשיא הקריירה, כשהוא רק בן 30? סברות שונות ומשונות עלו, אולם לבסוף הסתבר שהיה זה סכסוך עם בעלי הקבוצה. סכסוך שלא נבע ממחלוקות כספיות, תנאי העסקה או בגלל ירידה ביכולתו - היו אלה הבלחותיו של שחקן הפוטבול כשחקן קולנוע, משהו שהבוס הקנאי מהמגרש התקשה לקבל בהבנה.
השתתפותו בתפקיד ראשי בסרט "12 הנועזים" לצד לי מרווין, צ'ארלס ברונסון ודונלד סאת'רלנד - קבוצה נוצצת לא פחות מהבראונס של קליבלנד - הבהירה כי פניו של בראון לקולנוע. שם יכול היה להיחשף במלואו על המסך, ללא קסדה שתמסך אותו. בראון אהב פוטבול והיה מהטובים שאי פעם נראו על המגרש, אולם לא נותרה לו ברירה, והוא פרש אחרי תשע שנים כאחד הגדולים ביותר בענף לטובת קריירה דרמטית שממשיכה עד היום הזה.
בראון ב"12 הנועזים"
בראון הוא מקרה בולט של כוכב פוטבול מהדרג הראשון שעשה הסבה מקצועית לקולנוע וזכה להצלחה לא מבוטלת גם שם, אבל הוא לחלוטין לא היחיד. אמנם שחקנים מעטים קטעו את הקריירה הספורטיבית לטובת קריירת משחק, אולם אחרי כשהגוף מתעייף ומזדקן והפציעות מתחילות להגיע בתדירות גבוהה מן העבר, קולנוע נתפס כשינוי טבעי עבור הכוכבים - חלקם עושים הצגות על המגרש וגם אלו שלא די מורגלים לאור הזרקורים. לקראת הסופרבול שיתקיים הלילה, אנו עושים להם כבוד.
בראון הוא כנראה שחקן הפוטבול הטוב ביותר שהפך לשחקן קולנוע, אבל או.ג'יי סימפסון הוא אולי שחקן הקולנוע המפורסם ביותר שהתברך בעבר בליגת ה-NFL. עבר מלהיב במיוחד - טוב יותר מכל מה שיש לעתיד להציע לו מאחורי הסורגים. סימפסון הגיע לליגה אחרי קריירת קולג'ים נדירה באוניברסיטת דרום קליפורניה ופרש אחרי 11 עונות מסעירות בבאפלו בילס וסן פרנסיסקו פורטי-ניירס. בניגוד לבראון, ה-"Juice" הורשה להשתתף בהפקות טלוויזיה וקולנוע מתחילת הדרך.
סימפסון ב"האקדח מת מצחוק"
סימפסון הופיע באינספור סרטים, אולם הראשון שבהם היה "The Klansman" מ-1973 לצד מרווין (כן, החונך של בראון), ריצ'רד ברטון ולינדה אוונס. ממש כמו על מגרש הפוטבול, גם פה כבר אי אפשר היה לעצור אותו. "המגדל הבוער", "מפגש קסנדרה", "קפריקורן 1" וכמובן סדרת "האקדח מת מצחוק" כבלש נורדברג. ומה הלאה? אף אחד לא יתפלא עם סיפורו יעובד לסרט: משפט הרצח המפורסם של אשתו. חומר חזק.
את קארל וות'רס אתם בוודאי מכירים בתור מתאגרף, אבל לפני שלוהק כאפולו קריד לסרט "רוקי" הראשון (והמשיך עם סילבסטר סטאלון עד לקטילתו בסרט הרביעי), שיחק עונה בודדת באוקלנד ריידרס תחת ג'ון מאדן - המאמן והאייקון. מאז הפך לפנים מוכרות בסרטי פעולה כמו "הטורף" (לצד ארנולד שוורצנגר) וסדרות טלוויזיה מאותו ז'אנר. וגם הוא, כמו אחרים, שיתוף פעולה עם מרווין (סוג של מאמן) ב"המצוד" מ-1981.
מחווה לאפולו קריד, הלא הוא וות'רס
סימפסון ו-וות'רס שיחקו פוטבול בשנות ה-70, כשליגת ה-NFL היתה צנועה יחסית. בניגוד למפלצת הכלכלית שאנחנו מכירים מהיום (הליגה מרוויחה מיליארדי דולרים בשנה), אז השתכרו השחקנים במשכורות צנועות, שפיתו אותם להבליח בקולנוע. ובאותם זמנים לא היה ז'אנר מזמין יותר עבורם מאשר ה"בלאקספלויטיישן" - אותו גל מחוספס של סרטי אקשן עם גיבורים אפרו-אמריקנים.
בסרט "Brotherhood Of Death" של ביל ברי מ-1976 גילם רוי ג'פרסון את התפקיד הראשי כמנהיג כנופיית שחורים, יוצאי מלחמת וייטנאם, שנלחמים בקלו קלוקס קלן. הוא הביא איתו אל הקאסט כמה מחבריו בוושינגטון רדסקינס וביניהם מייק תומאס ומייק באס.
ברני קייסי, ששיחק תשע עונות בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס ראמס (61-68), התחיל גם הוא בהפקות בלאקספלויטיישן כמו "היט-מן", "קליאופטרה ג'ונס" ו"Dr. Black, Mr. Hyde", אך הצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר עם מותחן המדע בדיוני "האיש שנפל מכוכב אחר" של ניקולס רוג (לצד דיוויד בואי), הקומדיה "אמזונות על הירח" של ג'ון לנדיס והמותחן "מצור ימי". הוא אפילו השתתף בסרט ג'יימס בונד "לעולם אל תאמר לא" כפליקס, שותפו האמריקני של שון קונרי.
קייסי ב"Dr. Black, Mr. Hyde"
כמו קייסי, גם פרנק מקריי (שיקגו ברס, 1967) התחיל בבלאקספלויטיישן ("שאפט באפריקה"), והשתתף בסרט בונד, "רישיון להרוג". אולם הרזומה שלו מרשים אף יותר עם הופעות בסרטים כמו "יום רביעי הגדול", "סמטת גן עדן" (של סטאלון, איתו שיתף פעולה גם ב"רוקי 2"), "48 שעות", "אחרון גיבורי הפעולה" ועוד.
וודי סטרוד, שהיה מראשוני השחקנים האפרו-אמריקנים ב-NFL, התחיל את קריירת המשחק שלו עוד לפני שלבש את מדי הראמס ב-1946 עם תפקיד קטן ב"מרכבות הדואר" של ג'ון פורד. אולם זו נסקה אחרי ההבלחה הקצרה שלו על המגרש והוא שיחק באינספור סרטים קלאסיים, בעיקר מערבונים.
סטרוד נגד קירק דגלאס ב"ספרטאקוס"
הופעתו כגלידאטור שחור ב"ספרטאקוס" השכיחה לחלוטין את דבר היותו גלדיאטור ספורטיבי בעבר והוא המשיך עם "האיש שירה בליברטי וואלאס" (שוב מרווין), "היו זמנים במערב" (שוב ברונסון), "מועדון הכותנה" ועוד ועוד עד למותו ב-1994. אגב, השריף וודי מ"צעצוע של סיפור" קרוי על שמו. רוזי גריר (ניו יורק ג'איינטס והראמס - 1955-66) כיכב גם הוא בסרטים רבים ובעיקר בטלוויזיה, אולם הוא ידוע בעיקר כמאבטח שלכד את רוצחו של הסנטור רוברט קנדי, סירחאן סירחאן.
גריר ב"The Things With Two Heads"
דווקא פרד וויליאמסון (פיטסבורג, אוקלנד, קנס סיטי - 1960-67), שהתחיל ב"מאש" הזכור לטוב, התגלגל לסרטי פעולה לא איכותיים במיוחד, אבל בכמויות. מה שכן, בניגוד לקודמיו, הוא היה הכוכב הראשי ברוב סרטיו ונהנה ממעמד של אחד כזה בז'אנר האקשן.
את באבה סמית', ששיחק בבולטימור, אוקלנד ויוסטון (1967-76) אנחנו מכירים בעיקר כהייטאואר הענק מ"בית ספר לשוטרים מתחילים", אולם הוא בעיקר השתתף בסדרות טלוויזיה, מ"וונדר-וומן" ל"מקגייוור" וזכור לטוב גם מהמערכון הקלאסי הבא של רודני דיינג'רפילד, בו הוא משתתף לצד דיק באטקוס, אגדת פוטבול חיה ורעה (שיקגו ברס 1965-73), שהשתתף גם הוא בכמה סדרות וסרטים משלו.
וויליאמסון, בוטקוס ובאבה סמית' הוכיחו שגם שחקני פוטבול עצומים בעלי פנים מצולקות יכולים להצחיק. אף אחד לא התכוון שזה מה שיקרה לדיקן ג'ונס ב-"The Norseman". הרבה לפני שאידריס אבבה עשה רעש כשלוהק כאל נורדי ל"ת'ור", ג'ונס (כוכב הראמס, סן דייגו ו-וושינגטון 1961-74) צורף לסרט הוויקינגים בכיכובו של לי מייג'ורס, למרות היותו שחור. לצדו מצא גם את פרד בליטניקוף מאוקלנד - בתפקיד קטן כוויקינגי מהשורה.
ג'ונס ב"The Norseman"
הגודל והכיעור של שחקני הפוטבול עשוי להרתיע, אבל הוא הנכס הגדול של רבים מביניהם, שאיכויותיהם הדרמטיות נמוכות ביותר. כך למשל במקרה של ג'ון מאטוזק, שגילם את סלות' המעוות מ"הגוניס" וטונדה הענק מ"איש המערות". הוא הלך לעולמו בגיל 38 כתוצאה משימוש בסטרואידים וכך גם לייל אלזאדו היהודי שמת בגיל 43 עם כמה הופעות קולנועיות, כולל תפקיד ראשי בסרט האימה "Destroyer".
מאטוזק ב"איש המערות"
ואפשר להיות גם גדולים, מזוקנים וחביבים. מרלין אולסן ואלכס קאראס היו כאלה. על המגרש שניהם היו נבזיים וכוחניים, אולם על המסך התגלו כענקים עדינים. אולסן, שחקן לוס אנג'לס ראמס לאורך 15 שנים וחבר בהיכל התהילה של הפוטבול (1962-76), השתתף במערבון "בלתי מנוצחים" לצד ג'ון וויין, רוק האדסון ורומן גבריאל (גם הוא שחקן פוטבול) ואף הציג את עצמו מחדש למעריציו ב"בבית קטן בערבה". אולסן מת בשנה שעברה בגיל 69 אחרי מאבק בסרטן.
אולסן ב"בית קטן בערבה"
קאראס בן ה-73 מוכר לאוהדי הדטרויט ליונס מ-12 השנים בהן שירת אותם, אולם הרחיב את החשיפה שלו כמונגו ב"אוכפים לוהטים" של מל ברוקס. מאז הספיק להשתתף עוד בשלל סרטים כמו "ויקטור ויקטוריה", "כנגד כל הסיכויים" ו"באפלו 66'", אבל זכור בעיקר מתפקידיו הקומים בטלוויזיה ובראשם "וובסטר".
ולא תאמינו, יש אפילו חתיכים. או יותר נכון, כאלו שנחשבו לכאלה באייטיז. במקום כריות כתפיים, היו להם שרירים והם שווקו ככוכבים אסתטיים. כך למשל האווי לונג, חבר בהיכל התהילה של הפוטבול, שנמנה על צוות שדרני רשת פוקס (חברו בפאנל טרי בראדשו הופיע בעירום ב"Failure to Launch") והתנסה בעבר בסרט האקשן "Firestorm", בו הוא מגלם כבאי-לוחם. בראין בוסוורת' הצליח ככוכב פעולה טראש ראוי, עד כדי כך שגילם קריקטורה של עצמו ב"שלושה מלכים".
בוסוורת' ב"Stone Cold"
ויש כאלה שנכשלו בנסיונם להגשים חלום ולהיות שחקני פוטבול, ועל כך מודה להם עולם הקולנוע והטלוויזיה: אד או'ניל שנשר ממחנה אימונים של פיטסבורג סטילרס והפך להיות אל באנדי, דין קיין כיכב בקולג' אך נפצע והפך לסופרמן, דוויין ג'ונסון לא הצליח לעשות את זה כמקצוען, אז שינה את שמו ל"דה-רוק" והגיע אלינו מהיר ועצבני.
ברט ריינולדס שהגיע ככוכב לאוניברסיטת פלורידה סטייט, אך תאונת דרכים מנעה ממנו להמשיך, אז הוא דמיין איך זה יכול היה להיות ב"The Longest Yard". וכן, אחד שמו ג'ון וויין, שקיווה להיות גיבור אמריקני ספורטיבי, לפני שנפצע והציג את עצמו ככזה על המסך.
