כל מה שאתה צריך זה אהבה
ב"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", מסופר על עתיד קרוב מאוד בו אמריקה עומדת על סף קריסה כלכלית, פוליטית וערכית, אבל לני אברמוב מאוהב. פרק מספר שבו ההתאהבות משחררת
ב"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", לני מאוהב ביוניס, צעירה אמריקנית-קוריאנית שהכיר ברומא. יוניס שסיימה תואר ראשון ב"אימג'ים" עם חטיבה ב"אסרטיביות" מנסה ליישם את כישוריה על מנת לשדרג את החנון העתיק. לני מנסה לשכנע את אהובתו החדשה שבעידן ללא אמות מידה או יציבות, בעידן שבו הרווקים קובעים בלחיצת כפתור את "הערך הזיוני" ואת שווי ה"יואן" של כל אחד ואחד, יש עדיין ערך לאהבה ואנושיות.
סיפור אהבה של שני בני תמונה (עטיפת הספר)
גארי שטיינגרט נולד בלנינגרד בשנת 1972 והיגר לארצות הברית בגיל שבע. ספרו הראשון "המדריך לרוסי המתחיל" זכה בפרס קריין ובפרס הספר היהודי הלאומי ליצירה בדיונית. שמו נכלל ברשימת העשור של "עשרים הסופרים הטובים ביותר עד גיל ארבעים" של "ניו יורקר".
1 ביוני רומא ניו יורק
יומני היקר,
היום קיבלתי החלטה חשובה: אני לא אמות לעולם.
אחרים ימותו סביבי. הם יתאיינו. דבר לא ייוותר מאישיותם. מתג האור יכבה. חייהם, מהותם, יצוינו על מצבות שיש מבריקות נושאות סיכומים שקריים ("כוכבה האיר על כולנו", "הוא לעולם לא יישכח", "הוא אהב ג'ז"), ואז יאבדו גם הן בשיטפון שיציף את החוף, או יישברו לרסיסים בידי תרנגול הודו עתידי מהונדס גנטית.
שלא יגידו לכם שהחיים הם מסע. מסע זאת אומרת שמגיעים לאנשהו. כשאני עולה על רכבת מספר 6 לפגישה עם העובדת הסוציאלית שלי, זה נקרא מסע. כשאני מתחנן עכשיו בפני טייס המטוס הרעוע של יונייטד קונטיננטל דלתא אמריקן המרעיד מעל האוקיינוס האטלנטי, שיסתובב ויחזיר אותי מיד לרומא אל בין זרועותיה ההפכפכות של יוּניס פּארק, זה נקרא מסע.
אבל חכו רגע. יש עוד, לא? ישנה המורשת שלנו. אנחנו לא מתים כי צאצאינו ממשיכים לחיות! ההעברה הפולחנית של הדנ"א, התלתלים של אמא, השפה התחתונה של סבא, אני מאמינה שילדינו הם העתיד. אני מצטט מתוך "האהבה הגדולה מכולן" של דיוות הפופ משנות השמונים ויטני יוסטון, רצועה תשיעית באלבום הראשון שלה, שכשמו כן הוא.
שטויות במיץ עגבניות. ילדינו הם העתיד רק במובן הצר והארעי ביותר של המילה. הם העתיד עד שגם הם יגוועו. השורה הבאה של השיר, "למדו אותם היטב והניחו להם להורות את הדרך", מעודדת את המבוגר לזנוח את אנוכיותו לטובת דורות העתיד. המשפט "אני חי למען ילדַי" למשל, הוא בבחינת הודאה בכך שבקרוב נמות, ושהחיים, לכל דבר ועניין, כבר הסתיימו. "אני גוסס בהדרגה למען ילדי" הוא ניסוח מדויק יותר.
אבל מהם ילדינו? מקסימים ורעננים בצעירותם; אדישים למוות; מסתובבים להם כמו יוניס פארק בדשא הגבוה עם רגלי בהט; עופרים, עופרים מתוקים כולם, בוהקים בפלסטיות חולמנית, מאוחדים עם טבעו הפשוט לכאורה של עולמם.
ואז, בחלוף רבע מאה קצרצר: מריירים על איזו מטפלת מקסיקנית בהוספיס באריזונה.
התאיינו. הידעתם שכל מוות טבעי ושלֵו בגיל שמונים ואחת הוא טרגדיה שאין לה אח ורע? מדי יום ביומו אנשים, בני אדם - אמריקנים, אם זה מדגיש את הדחיפות מבחינתכם - נופלים אפיים ארצה בשדה הקרב, ולא קמים עוד. לא מתקיימים עוד לעולם. כל אחד הוא אישיות מורכבת, קליפת מוחו בוהקת מעולמות מעופפים, יקום שהיה מכריע את אבותינו רועי הצאן, אוכלי התאנים, האנלוגים.
החבר'ה האלה הם אלוהויות בזעיר אנפין, כלים של אהבה, מעניקי חיים, גאונים שלא זכו לתהילה, אלי הכבשן שקמו בכל בוקר בשש ורבע כדי להדליק את מכונת הקפה, מלמלו תפילה אילמת שיזכו לראות את יום המחרת ואת זה שאחריו ואת טקס הסיום של שרה ואז...
התאיינו.
אבל לא אני, יומני היקר. יומני בר המזל. יומני הלא ראוי. מהיום הזה ואילך אתה יוצא להרפתקה הגדולה ביותר שגבר ממוצע ולחוץ בגובה מטר שבעים וחמישה ובמשקל שבעים ושניים קילוגרם, עם מדד מסת גוף מסוכן במקצת של 23.9, יצא אליה אי פעם. ומדוע "מהיום הזה ואילך"? כי אתמול פגשתי את יוניס פארק, והיא תספיק לי לַנצח. תסתכל עלי מקרוב, יומני.
מה אתה רואה? גבר קטן עם פרצוף אפור דמוי ספינת קרב טבועה, עיניים לחות סקרניות, מצח ענקי ובוהק שתריסר אנשי מערות יכלו לצייר עליו משהו נחמד, אף מגל מעל פה זעיר וקמוט, ומאחור קרחת הולכת וגדלה שצורתה משחזרת במדויק את מדינת אוהיו הגדולה, על בירתה קולומבוס המצוינת בשומה חומה כהה. קטן. קטנוּת היא הקללה שלי בכל מובן. גוף ככה ככה בעולם שבו רק גוף מדהים יצלח. גוף בגיל כרונולוגי של שלושים ותשע שנים וכבר מעונה מעודף כולסטרול רע, עודף הורמון אדרנוקורטיקוטרופי, עודף מכל דבר שחורץ את דינו של הלב, מבתק את הכבד, מרסק כל תקווה.
לפני שבוע, לפני שיוניס נתנה לי סיבה לחיות, לא היית מבחין בי, יומני. לפני שבוע לא הייתי קיים. לפני שבוע, במסעדה בטורינו, ניגשתי ללקוח פוטנציאלי אטרקטיבי, בעל נכסים בשווי גבוה. הוא הרים את מבטו מהבּוֹליטוֹ מיסטוֹ החורפי שלו, הסתכל ממש דרכי, החזיר את מבטו אל מעשה האהבה המהביל של שבעה בשרים ושבעה רוטבי ירקות, שוב הרים את עיניו, שוב הסתכל ממש דרכי - ברור שכדי שבן החברה הגבוהה ישים לב אלי ולו במקצת, אני צריך קודם כול לירות חץ בוער אל צבי מרקד או לחטוף בעיטה בביצים מאיזה ראש מדינה.
ואף על פי כן לני אברמוב, היומנאי הצנוע, הכלומניק הקטן, יחיה לנצח. הטכנולוגיה כמעט כאן. מתוקף תפקידי כנציג מכירות של "אוהבי חיים" (דרגה ז') במחלקה לשירותים פוסט אנושיים של תאגיד סטאטלינג ואפּאצ'וּנג, אני אהיה הראשון שיזכה להשתתף בה. אני רק צריך להיות טוב ולהאמין בעצמי. אני רק צריך להימנע משומן טרנס ומאלכוהול. אני צריך לשתות הרבה תה ירוק ומים אלקליניים ולהפקיד את הגנום שלי בידי האנשים הנכונים.
אני אצטרך לגדל מחדש את הכבד המתמוסס שלי, להחליף את כל מחזור הדם ב"דם חכם", ולמצוא מקום בטוח
וחם (אבל לא חם מדי) להעביר בו את העונות הזועמות ואת השואות. וכשכדור הארץ ייכחד, כפי שיקרה בוודאי, אני אצא לי אל עולם חדש, ירוק יותר אבל עם פחות אלרגנים; ובלבלוב התבונתי שלי בעוד 1,032 שנים מעכשיו, כשהיקום שלנו יחליט להתקפל פנימה, תזנק אישיותי דרך חור שחור ותגלוש אל ממד שכולו פלאים בל ייאמנו, היכן שהדברים שהחזיקו אותי בחיים ב"כדור הארץ 1.0" - טוֹרטֶלי לוּקֶזֶה, גלידת פיסטוק, היצירות המוקדמות של וֶלווט אנדרגראונד, עור חלק ושזוף מתוח מעל ארכיטקטורה ברוקית רקה של ישבנים בני עשרים ומשהו - ייראו לי מצחיקים וילדותיים כקוביות משחק, פורמולה לתינוקות ו"סיימון אמר".
בדיוק: אני לא אמות לעולם, קארוֹ דיאריוֹ. לעולם, לעולם, לעולם, לעולם. ולך לעזאזל עם הפקפוקים שלך.
"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", הוצאת ידיעות ספרים, סימנים וספרי חמד. תרגום: קטיה בנוביץ'. 398 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
