פרק א': הסוף

קחו את הגברים הכי מתוחכמים בעולם, תבטלו להם את חשבון הבנק ותורידו מהם את החליפה היוקרתית (פחחח, הפשטתם גבר!). עכשיו שימו להם ביד בקבוק בירה במקום כוסית קוניאק ב־700 שקל, והנה הם זהים לחלוטין לאחיהם פועלי הבניין: מתחרמנים מציצים גדולים, לא רוצים לדבר אחרי סקס,

 ואם זה לא בשר אז זה לא אוכל. לא משנה כמה פסאודו־פמיניסטים הם יטענו שהם, ברור להם שגברים צריכים לפרנס ונשים צריכות לטפל בילדים. המסקנה, בדיוק כמו בשאלה בפסיכומטרי, ברורה לגמרי: אם הם לא מביאים כסף הביתה, הם לא גברים.

כל הלוגיקה הסדורה הזאת הופכת את "האלמנות של ימי חמישי" לסיפור שסופו ידוע מראש, עד כדי כך שאפשר להציב את המשתנים שלו במשוואה: ארבעה גברים ארגנטינאים מצליחים + משבר כלכלי = בעיות זקפה. וכשכל ארבעת הגברים האלה חיים בשכונת יוקרה אחת שבה כולם יודעים הכל על כולם, אי אפשר לקחת סיאליס ולהתנהג כאילו הכל בסדר. מה שמביא אותנו לתחילת הספר, שהיא בעצם סוף הסיפור: שלושה מאותם ארבעה מתגלים מתים בקרקעית הבריכה של אחד מהם. כדי להבין מה קרה שם בדיוק, חוזרים אחורה לימים טובים יותר שמתוארים מנקודות מבט שונות, רובן נשיות (כי אם גברים היו מספרים לנו מה קרה, היינו מקבלים פרקים שלמים של המשפט "היה בסדר, אני יודע?").

הספר היה לרב־מכר בארגנטינה, ומדובר באותם אנשים שאוכלים פרה לארוחת בוקר. מבחינתי זה אומר שאפשר לסמוך על הטעם שלהם.

• האלמנות של ימי חמישי, קלאודיה פיניירו, הוצאת כתר
  

במקום לקנות ארבעה במאה, הנה ארבעה באחד - גם ספרות איכותית, גם ספר מתח, גם טוויסטים מפתיעים וגם נוח להחזיק ביד. והנה טריוויה לא שימושית: בנג'מין בלאק הוא בעצם פסבדונים של ג'ון בנוויל, סופר אירי זוכה פרסים. שתו וויסקי אירי לכבודו ותקראו את הספר.

• שגיאות קטנות, בנג'מין בלאק, עם עובד 
  

הנחת העבודה שלי בנושא דייויד באלדאצ'י היא שהוא לא סופר אחד, אלא חברה בע"מ שמעסיקה עשרות סופרים שמנסים לכתוב בסגנון של באלדאצ'י המקורי. ככה שכל ספר שכתוב בשמו יכול להיות כל דבר - החל מגרוע מאוד ועד מוצלח. "כל האמת" הוא ספר מתח סטנדרטי ומוצלח לסוגו, אז תפטרו את האחרים ותנו קביעות למי שכתב את הספר הזה.

• כל האמת, דייויד באלדאצ'י, מודן