לא להיכנס לתוהו ובוהו: ישראל והמשבר במצרים

בעוד התמונות המדהימות ממצרים מתחלפות על מסכי הטלוויזיה, תקשורת האינטרנט עם מצרים מנותקת והדאגה לגורל משטר מובארק גוברת, חייבים אנו כשכנתה של מצרים לשאול לאן מועדות פניה של מדינת ישראל.

מצרים על סף הפיכה - כל הדיווחים, הכתבות והתמונות - בעמוד מיוחד

מיותר כמעט להזכיר כי מצרים היתה מאז שנות ה-30' של המאה הקודמת מנהיגת העולם הערבי וכי ברוח הנהגתה הוליכה חלקים מן המזרח

 התיכון למהלכי שלום עם ישראל. ביקורו ההיסטורי של הנשיא המנוח סאדאת ב-1977 בירושלים שבר באחת את מהות הסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, יחסי השלום הפורמליים לא הניחו יסוד לשלום בין העמים.

אין זה זמן לתשובות; אנו מצויים בעין הסערה. עם זאת, עלינו לשאול עצמנו שורה של שאלות ולעקוב אחר סימנים כאלה ואחרים, שיהיו להם משמעות - הן בהקשר המצרי-ישראלי המיידי והן בהקשרים רחבים יותר של המזרח התיכון ההולך ומתהווה נוכח עיניננו.

בזירה המצרית הפנימית נראה כי הולך ומתהווה חלל ריק פוליטי: הנשיא מובארק שולט במדינתו, אם בכלל, באורח רופף ויותר מתמיד הוא תלוי בהסכמת הצבא לשלטונו. המנהיג בן ה-82 אינו אדם בריא, כפי שהשתקף בנסיעותיו התכופות בשנים האחרונות לאירופה לצרכים רפואיים. גם ללא האירועים הדרמטיים שאלת הירושה ריחפה בחלל הפוליטי המצרי בשנים האחרונות. כרגע אין יורש מוסכם.

הכוח המאורגן היחיד המוכר מחוץ למצרים הוא הצבא. הכוח המאורגן שאיש אינו יודע את עצמתו האמיתית הוא האיסלאם הרדיקלי, אך בינתיים אין מניפים דגלים ירוקים, דגלי האיסלאם, בהפגנות. שתי השאלות המשמעותיות בהקשר זה: מה עוצמתו האמיתית של האיסלאם הרדיקלי בשורות הצבא - במיוחד לאחר שרוצחי הנשיא סאדאת ב-1981 היו לובשי מדים - ומה הטקטיקה בה הוא נוהג עתה.

זכרונות מ-1979

ככל הנראה, הפרופיל הנמוך של שחקן מדיני זה נובע מן הסתם מהחלטה מודעת לחקות את מהלך ההפיכה באיראן ב-1979: השתתפות שקטה בקונפדרציה של כוחות האופוזיציה לשלטון הקיים, הפלת המשטר הישן וכינון משטר ביניים למשך חדשים אחדים עד שנה, ובסיומו של התהליך: כינון משטר אסלאמי.

האם משטר כזה יכבד את התחייבויות הסכם השלום עם ישראל? הנסיון האיראני מלמד כי משטר איסלאמי ינסה לזכות תחילה בהכרה בינלאומית. הפרה או ביטול של הסכם השלום אינו עולה בקנה אחד עם תפישה זו. מאידך גיסא, סביר להניח כי היערכות הכוחות המצרים בסיני תשתנה לקווים המנוגדים להסכם, כדי ליצור עובדות חדשות בשטח.

כך, תחנות ההתרעה הבינלאומיות בסיני, שהן בעיקרן תחנות אמריקניות, לא יסולקו, אך יקשה עליהן מאוד לתפקד. יתר על כן, משטר איסלאמי רדיקלי יעמוד בפני התלבטות אסטרטגית ביחס לאופייה של מצרים: מדינה מצרית-איסלאמית-סונית שתיאבק מול איראן השיעית שאינה ערבית - על הנהגת האזור.

מערכת השאלות הרלוונטיות בשלב זה אינה יכולה לפסוח על תפקידה של ארה"ב: ממשל אובמה נמנע מתמיכה במשטר הנשיא מובארק - גם אם הדברים הוצגו בלשון דיפלומטית עדינה. בפני הממשל האמריקני עמדה התלבטות מורכבת: האם להעדיף את

 משטרו האוטוקרטי של הנשיא מובארק, בן הברית של ארה"ב, על תמיכה ב"זכויות אדם במזרח התיכון" המתורגמות באזורנו באורח מסורתי לאלימות ולהשתלטות גורמים רדיקליים.

בתחרות זו הייתה יד הליברלים בממשל על העליונה ויש לקוות כי מדיניות זו שבה נהג הנשיא קרטר מול איראן ב-1979 לא תגרור תוצאות דומות.אנו ניצבים היום בפתחו של עידן חדש במזרח התיכון. העצה הנכונה היחידה שנשמעה עד עתה היתה זו של ראש הממשלה נתניהו לשריו לא להתבטא. ישראל טרם נגררה למשבר ויש לקוות שכניסתנו לתוהו ובוהו האזורי תתאחר ככל האפשר.

פרופ' אלכסנדר בליי, המרכז האוניברסיטאי אריאל ונשיא חברת הייעוץ "יעדים אסטרטגיים"