תאנה, שיזף וחרוב - דברים שלא ידעתם
לתאנה יש פרחים, השיזף הוא העץ היחיד שגדל לכל אורכה של הארץ, והחוקרים לא יודעים עד היום אם החרוב המצוי הוא עץ מקומי או מיובא. צמחים שכל אחד צריך להכיר - פרק ג'
תלמידי בתי הספר משתתפים בימים אלה בתוכנית חינוכית, במסגרתה הם לומדים על 40 הצמחים הבולטים המאפיינים את הנוף הישראלי. כדי שגם אתם תוכלו להכיר את מגוון צמחיית ארצנו, נמשיך להציג אחת לשבוע את הצמחים שנבחרו. השבוע נציג שלושה עצים נוספים: אחד טעים, אחד נפוץ ואחד שלא ברור מאיפה הגיע.
בפרקים הקודמים:
פיקוס התאנה
התאנה היא עץ הפרי הראשון המוזכר בתנ"ך - סמל לבושה של אדם וחווה בגן עדן. אבל מעטים יודעים שהיא מין של פיקוס, ממש כמו עצי השדרות בתל-אביב ובערים נוספות. התאנים ירוקות בקיץ, ובסתיו מבשיל הפרי. בעונה זו רובן השירו את עליהן וזה הזמן לראות את שלד העץ המלבין.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
לא רבים יודעים זאת, אבל לתאנה יש פרחים - התאנים הצעירות הקטנות והקשות, שנקראות פגות, הן למעשה תפרחות בתוכן חבויים הפרחים, ורק מאוחר יותר הן מתפתחות לתאנים הטעימות של הקיץ והסתיו.
התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות כאחת משבעת המינים וכסמל לשלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"... (מלכים א', ה', ה'). אזכורה בהקשר לאדם וחווה - "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות"., הוא המקור ל"עלי תאנה" - שמשמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתביישים בו, אבל לא ממש מכסה את הבושה.
משפחה: תותיים.
צורת חיים: עץ נשיר, בגובה 10-3 מטרים.
עלים: גדולים, מפורצים ל-5-3 אונות, שצורתם מזכירה צורת כף יד. העלים שעירים בצד התחתון ומסורגים לאורך הגבעול.
פרחים ופירות: הפרחים זעירים וחבויים בפגה, הפורחת בחודשי האביב והקיץ. לאחר האבקה שמתבצעת על ידי צרעות קטנות, הפגה מבשילה לתאנה. התאנים הבשלות מתבקעות על העץ וציפורים אוכלות מהן, הזרעים עוברים בקיבתן ומופרשים בלשלשת שלהן. כך מגיע הזרע למקום חדש בו הוא יכול לנבוט ולצמוח, ואפילו קיבל דשן בחינם - הלשלשת בה הופרש.
תפוצה בארץ: נפוץ במרכז וצפון הארץ במקומות סלעיים ובמיוחד ליד מעיינות ונחלים. נדיר במעיינות המדבר.
שימושים: פרי מאכל טרי או יבש. ברפואה העממית משמשת התאנה כתרופה לחוליים רבים: עצירות, הצטננות, שיעול, חולשה גופנית, מחלות בדרכי העיכול, יבלות יבשות, פצעים מוגלתיים, דלקות עיניים ואנמיה. בנוס, היא משמשת לטיפול בייבלות יבשות: שוברים ענף של תאנה, אוספים את החלב הלבן המטפטף מהשבר, ומורחים אותו על יבלות ועל פצעים מוגלתיים.
שיזף מצוי
העץ השני הוא השיזף המצוי - עץ הדומים. זה העץ היחיד שגדל לאורכה של כל הארץ, מאילת ועד למבואות החרמון. במדבר הוא גדל בוואדיות גדולים ובמעיינות ובצפון הוא יוצר נוף מיוחד הנקרא יער פארק. במקומות הנמוכים וחמים הוא ירוק עד ובמקומות הקרירים הגבוהים יותר הוא משיר את עליו בחורף.
פרחי השיזף ירקרקים ולא בולטים, ומתפתחים מהם פירות כדוריים צהבהבים. הפירות אכילים כאשר הם מצהיבים על העץ, אבל כשהם מתייבשים על הקרקע הם מתוקים במיוחד. למרות שהשיזף הוא עץ בר מקומי, מוצאו במזרח אפריקה - בסוואנות, בהן הוא גדל ביחד עם עצי שיטה.
השיזף נזכר במשנה, אך הכוונה שם היא כנראה לשיזף תרבותי ולא לשיזף מצוי. השיזף התרבותי הוא גידול חקלאי, עץ בעל פירות גדולים יותר. מגדלים אותו כיום גם בארץ, אולם זה לא גידול נפוץ.
משפחה: אשחריים.
צורת חיים: עץ קוצני וסבוך בעל ענפים זיגזגיים, שגובהו 8-3 מטרים. השיזף ירוק עד אך במקומות קרים הוא עשוי להשיר את עלין בחורף.
עלים: העצים מסורגים וצורתם כשל ביצה. בבסיס העלה יש שני קוצים - אחד ישר ואחד כפוף.
פרחים: צהבהבים וערוכים בקבוצות. קוטרם 5-4 מ"מ והם כוללים 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ו-5 אבקנים. הפריחה באביב ולעיתים גם בסתיו.
פירות: הפרי חד-זרעי, כדורי ואינו נפתח. קוטרו 18-13 מ"מ. הוא אכיל, צהוב עם ההבשלה על העץ וחום מקומט לאחר שנשר והתייבש על הקרקע.
תפוצה בארץ: השיזף נפוץ בכל המקומות הנמוכים בארץ, מאילת ועד לאזור הכנרת ועמק החולה. כמו כן גם במישור החוף ובעמקים הפנימיים.
שימושים: הפירות אכילים.
חרוב מצוי
כולם מכירים את החרוב המצוי - עץ שמוזכר במשנה, אולם לא מוזכר בתנ"ך אפילו לא פעם אחת. החוקרים אינם יודעים בוודאות אם מדובר בעץ מקומי, או שאולי הוא הובא לארץ לפני אלפי שנים, כמו עץ הרימון.
בדומה לעצים ים-תיכוניים אחרים, לחרוב יש עלים קשיחים, כתוצאה מציפוי שעוותי המקטין את איבוד המים מהעלה. לאל ציפוי זה, העץ עומד חשוף כל הקיץ ועלול להתייבש.
בעבר שימשו החרובים כיחידת משקל, מכיוון שמשקל זרעי כל החרובים בעולם מאוד דומה. כך נולדה יחידת המשקל של אבני חן - קרט - עיוות של המילה חרוב.
למרות שהחרוב לא נזכר בתנ"ך, מייחסים לו את הפסוק בישעיהו: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומרתם - חרב תאוכלו" (ישעיהו א יט-כ). במקורות מאוחרים יותר העץ מוזכר, כמו ציטוט זה מהתלמוד - "חרובין תאכלו" והוא דיבור של קללה, שפירושו : תהיו דלים ורשים שיהיה מאכלכם חרובים (ויקרא רבה י"ג, ד').
משפחה: קטניתיים (קסלפיניים).
צורת חיים: עץ ירוק עד, בגובה 8-3 מטרים. הגזעים מפותלים.
עלים: העלה מנוצה ובעל ציר ראשי עליו ערוכים עלעלים בזוגות. כל עלעל מעוגל ונוקשה.
פרחים: החרוב הוא צמח דו-ביתי, כלומר יש עצים נקביים עם פרחים נקביים ועצים זכריים עם פרחים זכריים. הפרחים צהבהבים ולא מרשימים, והזכריים מדיפים ריח לא נעים. הפריחה מתרחשת בסתיו והאבקת הפרחים נעשית על ידי הרוח ועל ידי חרקים.
פירות: פרי החרוב הוא תרמיל ארוך, חום ויבש. ציפתו מתקתקה ובה חבויים זרעים מעוגלים וקשים מאוד.
תפוצה בארץ: נפוץ במרכז וצפון הארץ, אך נדיר מאוד בנגב מאד. הוא מופיע בטבע, ביערות נטועים וגם בגנים וכעץ רחוב.
שימושים: הפרי אכיל ומשמש כמזון לאדם ולבעלי חיים. אבקת חרובים, המופקת מחרובים קלויים וטחונים, משמשת בתעשיית המזון, למשל בממרח חרובים שנחשב לחטיף בריאות וכחומר מייצב ליוגורטים וגלידות. הגומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות בהם טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה. ברפואה העממית משמש החרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דמומים פנימיים.
הכותב הוא המדען הראשי של הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם ירושלים
לפנייה לכתב/ת 
