כשהאמונה חלתה בסרטן

ליום שישי יש אנרגיה המיוחדת רק לו. אנרגית "הרגע האחרון", שכבר מהשעה שבע בבוקר, כשאני נכנסת למטבח, אני מרגישה אותה נושפת בעורפי. כל שומר שבת מרגיש, בדקות האחרונות לפני שהוא נפרד מהחול, איזו חרב של קדושה מונפת מעל צווארו, מאיימת להשבית אותו לפני שהוא מספיק לסיים את תוכניותיו.

• כל מה שמעניין - דף הפייסבוק של ynet
  

יש המון דברים לעשות לפני שהזמן נעצר ל-25 שעות קסומות. לפעמים הבית יכול לעוף מהמהירות שדברים קורים, כולם בבת אחת, כמו רוח סערה. ולפעמים הבית יכול לעוף מהריבים והצעקות של אנשים, שבסתר לבם יודעים שהם חיכו לרגע האחרי אחרון (כמו תמיד), ולא עברו בזמן על הרשימה שעל דלת המקרר של מה צריך לעשות (אני לא מטילה אשמה ולא מודה בכלום).

איך היא נכנסה לי לראש?

שישי שעבר, הצלחתי להכין הכל מהר מהרגיל ונכנסתי לקלח את התינוק בשקט לפני כניסת הגדוד העברי. כשכל דקה חשובה וקריטית, פתאום התחלתי לבכות. לא בכי כזה מינורי של עייפות, אלא בכי מתייפח של געגוע.

אני לא יודעת איך היא קפצה לי לראש בתוך כל הלחץ הזה, אבל הנה היא, תקועה שם היטב ולא נותנת להתפקס על ההכנות לשבת. אני כל-כך מתגעגעת אליה. וכמו תמיד כשאני מתגעגעת, אני מנהלת איתה שיחה קולחת, מאמינה שהכרתי

אותה מספיק כדי לדעת מה יהיו התשובות שלה. אני עדיין שומעת את הקול שלה מתנגן.

והיא בראש שלי מאז שישי. לא מרפה. היה לה יום הולדת החודש. 39 אני חושבת. זאת אומרת, הייתה אמורה להיות. וכמו תמיד, היינו אמורות ללכת לאכול יחד, לצחוק ולדבר שטויות. אני מתגעגעת לדבר איתה שטויות, ולא על מצב המחלה שלה, ולהעמיד פנים שאני מאמינה שהיא עוד תנצח את המחלה הארורה הזו, שאני לא מעיזה להגיד את שמה. אני מתגעגעת לדבר איתה על כל דבר. אבל המחלה ניצחה. לפני שנה וחצי. ולא יהיה יום הולדת. מאז היא נצחית.

הכי קשה לי שהחיים ממשיכים בלעדיה. אבל הם בחיים לא יהיו אותו הדבר, היא תמיד תהיה שם בחסרונה, הם ממשיכים, וזה מעציב אותי. הייתי אומרת שאני אמורה להיות מתורגלת בלהמשיך. אני ממשיכה בלי אבא שלי כבר 29 שנים. אבל הפרידה משניהם הייתה ההפך הגמור.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 5. הוא נפטר מדום לב במסיבה של הליכוד ולא אמרתי לו שלום. איתה, הספקתי להגיד שלום, זכיתי להגיד אותו. זה היה ביום ההולדת שלי, הפעם האחרונה שהתחבקנו, והיא העניקה לי את המתנה הכי איומה והכי נפלאה שקיבלתי, להיפרד. כמו שתמיד חלמתי להיפרד ממנו.

מחפשת תשובה

היו לי המון שנים לשאול למה ההוא שבשמיים החליט לקחת את אבא שלי. אני מאמינה שבמציאה שלי את אהבתו האין-סופית יתברך, קיבלתי תשובות. אולי התשובות לא מסברות אוזני כל, אבל הן איפשרו לנשמה שלי להמשיך לחיות ולחזור לשמוח.

אבל איתה, מהרגע שהיא נכנסה עם בעלה, והתיישבה על הספה שלנו בסלון כדי לבשר לנו שהיא חולה, אני לא מפסיקה לשאול למה? ואיך זה יכול לקרות?

במשך שנה ומשהו, כל זמן המאבק האמיץ שלה עם המוות הזה ששכן לה בגוף, לא הפסקתי לבכות ולהתפלל ולשאול שאלות. התחננתי עליה, על הבנות, על האהוב שלה, עלינו, על עצמי כאמא, על עצמי כאותה ילדה בת חמש שפתחו לה את הפצע מחדש. בכל לבי האמנתי שהוא יקשיב לתפילות שלי. הרי אני לא מבקשת שטויות. אלו לא מותרות. חיים. אני מתפללת כדי לקבל חיים במתנה. היא לא נשברה גם כשהיא קיבלה בשורות רעות אצל הרופאה ואני לא הפסקתי להתפלל. עד הרגע האחרון.

לקח לי שנה להתחיל לסלוח להוא שבשמיים. שהוא לקח אותה, שהוא לא התחרט ברגע האחרון ושלח נס שהימם את הרפואה העולמית. לסלוח על שהוא לא קיבל את התפילות שלנו

כמו שביקשנו. לקח לי שנה לקבל שאני לא מבינה הכל.

צריך המון ענווה להבין שהאמת לאמיתה היא שלא אני קובעת את הדברים ומשנה סדרי עולם. כמה זה קשה לקבל את הטוב באותה אהבה שמקבלים את הרע, ולהאמין שאיכשהו, באיזה סידור מיוחד של היקום, זה לטובה.

פייר, אני עדיין לא מצליחה. אבל לסלוח הצלחתי, מתוך אהבה, געגוע והכרת הטוב לכל הטוב שהוא בורא למעני כל רגע, כל יום. ויש ימים שכשאני מברכת "שהכל נהיה בדברו" - זה לא רק על הבריאה המופלאה שלו ולא רק על הטוב. זה על הכל! עברה שנה, ואני מתחילה לחזור בתשובה מחדש.

• ביום שישי יצוין היום הבינלאומי למלחמה בסרטן. המאמר נכתב לעילוי נשמת בת אור בת יהודית, אני מתגעגעת אליך המון.