360 מעלות של נמנום

למען ההגינות צריך לומר, שתוכנית תחקירים נבחנת בהישגיה המקובצים לאורך זמן, ואת הביקורת הרצינית עליה יש לכתוב לכל המוקדם בסוף העונה הראשונה שלה: אז אפשר לבדוק מה הבטיחה ומה עשתה, איפה הצליחה ובמה כשלה.

אלא שביקורת טלוויזיה נהוג לכתוב כבר אחרי המשדר הראשון, ולמרבה הצער פרק הבכורה של "360" ששודר אמש (ב') בערוץ 2 (רשת) לא עמד ברף הציפיות שנבחרת העיתונאים שלו מייצרת בעצם ישיבתה המשותפת סביב שולחן.

נתחיל בשולחן, ברשותכם. מאיזה מחסן אביזרים של סרטי חייזרים משנות ה-50 הוציאו אותו? הוא נראה כמו צלחת מעופפת של פעם, עם כדור בדולח מאיר במרכזה, כאילו כדי להבהיר למנומנם מבין הצופים שהאור בוקע מן המאמץ המשותף לכוון פנסי תאורה אל נושא אחד, ולהבהיר אותו מכל זוית אפשרית עד שיהיו 360 מעלות ותמונה מלאה.

צוות העיתונאים של "360". משאירים את הצופה מנומנם (צילום: ינאי יחיאל)

מבחינה עיצובית, נוצר על המסך מרכז ויזואלי מעיק ולא נעים לצפייה, סביבו יושבים אנשים קפואים בתאורה קודרת, על גבול הדמיית הסיאנס, כשמכל עבריהם קירות ירוקים-כחולים שהתואר "מכוערים" קטן עליהם. בתוכנית הראשונה ישבו האנשים איפוא, ודקלמו את הצהרת הכוונות שתחבר בין סוקניק ליפעת ארליך, לינוי בר גפן ויורם בינור, שרה בק ודינה אברמסון.

נבחרת עם פז"ם

מעברה השני של המצלמה, עומדים הוגי התוכנית, רינו צרור ורם לנדס. נדמה לי שבתולדות הטלוויזיה המסחרית מעולם לא התייצבה נבחרת עתירת-קילומטראז' שכזאת, ומה יצא לה בתור ממתק, קצת לפני סיום, בפעם הראשונה? תחקיר על החנייה הכפולה מול מאפיית אבולעפיה? מסקנות עצובות לפיהן הישראלי נוטה לצעוק, לקלל, לאיים ולזלזל כשמסבירים לו שהוא מפר חוק? נו, באמת.

תחקיר יומרני על נשות הטאליבן החרדיות (צילום: באדיבות רשת)

היומרה הובילה את יפעת ארליך ומצלמתה הנסתרת אל מעוזן החדש של נשות הטאליבאן - החרדיות המקצינות בלבושן ומתעטפות שכבות-שכבות כדי שנשמה לא תברח להן מגופן. נחשפה שם המנהיגה החדשה של כת השאלים, ברכה בניזרי, נחשפו נשים הלומדות להתעטף, תמונות של ילדות עטופות הכורעות תחת נטל הביגוד המיותר, לצד כמה טענות עובדתיות שלא התבררו עד תום.

בניזרי טענה שיש עשרת אלפים נשים בשאלים ובעזרת השם יהיו עוד ועוד, אבל ארליך חשפה רק ארבעה בתי ספר קטנטנים ופיראטים לגמרי והצליחה לסגור אחד, הישג לא מבוטל לזכויות האנוש של החניכות הקטנות. נשמעה גם טענה מוקלטת על אלימות נגד ילדות שלא רוצות להתלבש כמומיות, אבל מעבר לשמיעתה, לא נעשה דבר.

אמת, אי אפשר לראיין את המתעטפות, אבל צריך היה להשקיע מאמץ גדול יותר בבירור רגשותיהן ומניעיהן ואורחות חייהן, לפני התיוג האוטומטי שהוצמד להן, להנאת צופנו הליברלים בעיני עצמם.

"אמא טאליבן". האמהות בתוכנית לא נחשפו מתחת לשכבות

וכל זה היה מצוין לעומת ההמשך, בו התרחש מופע מציצני ומבולבל בתופעת האלימות הקבוצתית בקרב בני הנוער. המטרה היתה לצלם קורבנות ועוולות, אך התחושה הכוללת היתה שהתחקירים הסתפקו בכך, מבלי לנסות ולהאיר את מקורות התופעה, ומבלי שיהיו בידי מישהו נתונים על היקפה האמיתי.

שוס קטן: גם במשרד החינוך אין מי שאחראי לדעת מה היקפה האמיתי של התופעה. פספוס גדול: מין ניסוי חברתי

דבילי לגמרי בו הושבו בני נוער מול מצלמות, חולקו לקבוצות, ניתנו להם צעצועים ונשק מפלסטיק ובעקבות כך לא קרה כלום, חוץ מקריינות על שלהובם של הצעירים בנוכחות הנשק.

לא ברור מה ביקש ה"ניסוי" לבדוק ובעיקר - מדוע הגיע לשידור, למרות שאין בו כלום, חוץ מעצם התרחשותו.