הדיירים בסדר

מדהים לאיזו עיסת אמוציות אנחנו הופכים מול תוכנית ריאליטי. דרמות מגרות את בלוטת הדמעות שלנו, דוקומנטרי ממליט איזה ויכוח סלון תיאורטי קטן והחדשות סוחטות מאיתנו אנחה של תסכול. אבל כשהריאליטי מגיע לעיר כולנו הופכים למעצמות מוסר קטנות, נרגזות, מקמטות את הגבות ומצקצקות את עצמנו הלאה, אל היעד הצודק הבא.

הפעם מופנה הזעם המוסרני בחלקו כלפי ליהיא, כשהוא מלווה בשאלה האם מגיע לה לשלם על חטא שחטאה לפנינו, משפחת האדם, ובחלקו השני מוסט אל ההפקה, שפתחה את שערי המכלאה, להלן העולם החיצוני, ואפשרה לשור הזועם אבירם לשעוט אל המרחב המוגן, הוא בית האח הגדול.

אז עד כמה אכזרי ולא מוסרי היה הניסיון להכניס את אבירם הביתה, כמו ש"'האח הגדול' החליט" (וכששומעים את ארז טל ואסי כהן אומרים את זה, אי אפשר שלא לתהות האם אכן מדובר בשלב הזה ביישות אמיתית, שמקבלת החלטות שאין ברירה אלא לציית להן)? זאת לא השאלה.

סוגיית המוסריות בכלל לא מוטלת על השולחן. זה לא "החטא ועונשו" פה, והתפקיד של ההפקה הוא לא ללמד לקח את הסוררים. גם אנחנו, הצופים, בסך הכל קיבלנו חלון להתרחשות. אנחנו לא אמורים להגיש לדיירים את החשבון על הבחירות שלהם בסוף הערב, ולתבוע שישלמו מהר ובמזומן.

אני יודעת שמדובר בתפיסה חתרנית, אבל "האח הגדול" הוא לא השופט העליון. הוא פה כדי לחולל סיטואציות אנושיות מעניינות בתוך הווילה, זה הכל. ואם סיטואציה אנושית מעניינת היא פגישה בין ליהיא לארוס הנבגד שלה, אז מן הראוי שתקרה. תשאלו את 39 אחוזי הצפייה, הם יסכימו איתי.