יום המתים בגוואטמלה: הגרסה הלטינית ל"האלווין"

המוני בני אדם, לבושים בכל צבעי הקשת, צעדו ברחובות העיירה סומפנגו סקטפקז (Sumpango Sacatepéquez), השוכנת ברכס סיירה מדרה (Sierra Madre) שבמרכז גואטמלה. מגמת פני כולם הייתה בית הקברות. הם נשאו בידיהם עפיפונים, סירים רוחשים תבשילים, נרות ובקבוקים של משקאות חריפים. כל הכבודה הזאת נועדה לארוחה השנתית המשותפת של החיים עם קרוביהם המתים.

כשהסתכלתי על ההמון יכולתי להבין היטב את הכינוי הרווח ביותר של גואטמלה: "ארץ הקשת בענן". גואטמלה זכתה בכינוי זה בשל הלבוש הססגוני של תושביה, ובפרט של נשותיה, ובזכות הצבעוניות המסחררת של השווקים השבועיים שמתקיימים לאורכה ולרוחבה. צבעוניים מכול הם הפסטיבלים וימי החג, שאין מטייל הנשאר אדיש למראותיהם.

המפגש הראשון עם "יום המתים" בגואטמלה הוא חוויה מדהימה. כבר בדרכי אל בית הקברות נסחפתי על ידי זרם אדיר של כלי רכב והולכי רגל. מנהר האדם למדתי על ייחודיות המאורע שבו עמדתי לחזות, אם כי באותה שעה טרם הבנתי את מלוא מורכבותו. ואכן, כשנכנסתי מבעד לשערי בית הקברות גיליתי שהמקום גדוש מפה לפה במשפחות שהתרכזו סביב קברי יקיריהן וטרחו לצבוע את אבני המצבות, לנקות ולקשט אותן. ילדים התרוצצו ודילגו בעליצות ובמרץ מקבר לקבר כשבידיהם עפיפונים, ואחרים הבעירו אש לפולחן, בעוד שכניהם הדליקו מדורות קטנות כדי לבשל עליהן מטעמים.

האווירה הייתה של שמחה. קרנבל של ממש בתחומי בית הקברות. בין המצבות הוצבו דוכני גלידה, ומארשת פני המוכרים ניכר שמבחינתם זהו יום עסקים מוצלח במיוחד. מעודי לא ראיתי בית קברות עמוס ומלא כל כך באנשים, ובוודאי לא חוויתי אווירה כל כך שמחה בבית קברות.

המשפחות מטפלות בקברים ומבעירות אש פולחנית (צילומים: אפיר יעקבסון)

סרח'יו הגיע לבית הקברות כדי להכין סעודת מלכים

כשנכנסתי לבית הקברות של הכפר הנידח סנטה קטרינה פולופה (Santa Catarina Polopa), של שבט הקאקצ'יקל (ממשפחת שבטי המאיה) השוכן לחופי אגם אטיטלן (lago de Atitlán), התפלאתי לראות שדוכן הכניסה שמשמש בדרך כלל להנחת אלונקת הנפטר בדרך לקבורה, היה עמוס וגדוש במטעמים שונים ובמשקאות אלכוהוליים. בשעת בין ערביים, לקראת חשכה ולקראת סוף "יום המתים" – ראיתי מסביב לדוכן חבורות של אנשים, בני משפחות שונות, שרועות על הקרקע ומצחקקות. האווירה הקלילה, ריח האלכוהול באוויר והשמחה הכללית הורגשו מיד.

בתוך בית הקברות פגשתי בסרח'יו. הוא היה לבוש בסגנון מערבי, ולכן הנחתי שבניגוד לרוב תושבי האזור הדוברים רק את שפות המאיה, הוא יודע גם ספרדית. מאוחר יותר למדתי שסרח'יו הוא תושב הכפר, ממוצא אינדיאני טהור, אך בניגוד למרבית תושבי הכפר, לרבות בני משפחתו, העוסקים במלאכות מסורתיות, ובעיקר בחקלאות ובדיג, הוא מועסק במלון מפואר שנבנה לחופי האגם. המלון נבנה כדי לשרת את התיירים מן המערב הנוהרים אל חופי האגם, והעובדים בו נדרשים לדבר ספרדית, ולו ברמה בסיסית.

סרח'יו הגיע לבית הקברות כדי להכין סעודת מלכים ולקשט את קברו של אביו, שנפטר שבועיים קודם לכן. מכיוון שאמו הייתה מבוגרת מכדי להגיע, הוא ביקש ממני - במהלך השיחה שנקשרה בינינו - לצלם אותו עם אשתו על רקע הקבר המקושט. את התמונה, כך הסביר, יוכל להציג בגאווה לאמו, שיוקל לה כשתראה שקברו של בעלה המנוח קושט וטופל כהלכה. סרח'יו דיבר בפתיחות מרובה על "יום המתים" ועל אביו. להפתעתי, לא הצלחתי לזהות עצב בנימת קולו והוא אף הזמין אותי לקחת חלק פעיל בחגיגה - בשתיית רום, כמובן.

"יום המתים", החל מדי שנה ב-1 בנובמבר, הוא ללא ספק אחד המועדים הצבעוניים ביותר במדינה. שורשיו לא ממש מוכרים, ומעורבות בהם אמונות מאמונות שונות. בעוד רוב המדינות הקתוליות מציינות באותו תאריך את חג "יום כל הקדושים", או בשמו העממי הלואין, במקסיקו ובגואטמלה הוא מכונה "יום המתים", והוא נחוג באווירת שמחה.

מקורו הקדום של "יום המתים" בתרבות הקלטית, שפרחה והתפתחה במרחבי מערב אירופה החל במאות השמינית והשביעית לפסה"נ. בקרב הקלטים רווחה האמונה שלקראת 31 באוקטובר (התאריך הרשמי של סוף הקיץ) שבות הרוחות של כל אלה שמתו בשנה החולפת כדי להיאחז בעולם על ידי מציאת "גוף מארח". כדי למנוע זאת וכדי "לבלבל" את הנשמות התועות, התרות אחר גוף שבאמצעותו יוכלו לבוא לידי ביטוי ארצי, יצאו הקלטים מבתיהם מחופשים לרוחות רפאים.

שם הפסטיבל היה סווין (נכתב Samhain ומבוטא so-win) ופירושו סוף הקיץ. מאוחר יותר, באנגליה, השתרש מנהג שבמסגרתו נהגו העניים לבקש מזון מן הצועדים בתהלוכות שנערכו בחג. הצועדים זכו בתפילה שנאמרה לשלומם על ידי העניים בתמורה למאכלים שנידבו. מנהג חלוקת המזון זכה לכינוי soul cakes, ולימים הפך הנוהג לחלוקת דברי מתיקה. צירוף המנהגים הללו הוליד את המנהג המוכר של איסוף ממתקים תוך התחפשות לרוחות רפאים (trick-or-treat), שבדומה לחגים רבים אחרים אומץ על ידי הכנסייה לאחר שהיא נכשלה במיגורו. החג התפשט לארצות הברית והתפרסם ברבים רק לאחר ההגירה האירית ההמונית, באמצע המאה ה-19.

הקדושים נותרו ללא יום המוקדש להם

במישור אחר הודגשה באמונה הנוצרית כבר מראשית דרכה חשיבותם של קדושים, עד כדי כך שבמהרה "נתפסו" כל ימי השנה, ונותרו קדושים ללא יום המוקדש להם. כדי לפתור את הבעיה ובהקשר לחג הקדם-נוצרי שכבר השתרש (החג הקלטי), קבע האפיפיור בוניפיס הרביעי (Pope Boniface IV) בשנת 609 את 1 בנובמבר כ"יום כל הקדושים", יום שיוקדש לכל אותם קדושים שלא זכו ליום אישי.

מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-11, נקבע "יום כל הנשמות" (All Souls Day) ב-2 בנובמבר. זהו יום זיכרון נוצרי המוקדש לכל נשמות המתים. שלושת המועדים: "יום כל הקדושים" All-hallowmas)), "ליל כל הקדושים" ((All-hallows Eve, ו"יום כל הנשמות", נחגגים ברצף, ובימי הביניים השתרש השם- Halloween לציון החג כולו, ובפרט חגיגות ערב החג.

המורשת הנוצרית המורכבת הזאת הגיעה אל העולם החדש בראשית המאה ה- 16, עם כיבוש היבשת, רק כדי להיעשות מורכבת וממוזגת יותר. מטרת כובשי יבשת אמריקה הייתה כפולה: להתעשר מהר ככל האפשר, ולנצר את אוכלוסיית הילידים האינדיאנית תוך הצגתה של "דת האמת" בפניהם. מפגש התרבויות היה הרה אסון עבור האוכלוסייה המקומית, ומבחינות רבות הביא להשמדת רוב האוכלוסייה ותרבותה (אומרים שבמועד הכיבוש חיו במרכז אמריקה 25 מיליון בני אדם, וכ-60 שנה מאוחר יותר נותרו כשני מיליונים בלבד).

הכובשים הספרדים לא חסכו כל מאמץ כדי לחסל את האמונות והפולחן המקומי ולכפות את הפולחן הקתולי על תושביה הילידים של אמריקה. לעתים, בעזרת המיסיונרים שלמדו את הדת המקומית, נעשו ניסיונות להשליט את הדת החדשה מתוך הצגת נקודות דמיון בין האמונות. כזה הוא המקרה של "חג המתים".

ההמונים גודשים את בית הקברות בעיירה סומפנגו

במקסיקו האצטקית התקיים חג ספציפי בחודש התשיעי (מתוך 18 החודשים בלוח השנה המרכז אמריקני), שנחשב לחגה של האלה מיקטקאקיהואט - אלת המתים, ובמהלכו נערכו טקסים עבור נשמות הקרובים המתים. עיקר הדמיון נמצא ברמה הרעיונית. אחד ממושגי המפתח במערכת האמונות במרכז אמריקה הוא "כפילות ההוויה".

זהו מושג מורכב שקשה להסבירו, אך בבסיסו עומדת תפיסה מחזורית של יום-לילה, אור-חושך, טוב-רע, חיים-מוות. מכיוון שהתפיסה היא מחזורית, לעתים מנצח היום ולעתים הלילה, לעתים החיים מנצחים ולעתים - המוות. ולראיה, השמש "מאבדת דם" ו"מתה" מדי ערב, וכל מי שחוזה בשמים המאדימים לעת שקיעה יודע זאת. הדרמה לא מסתיימת שם, במוות, שכן מדי שחר השמש זורחת, וקמה לתחייה מתהום האפלה. לאור תפיסה זו גם מות האדם אינו נתפס כסופי כפי שהוא נתפס בתרבויות המערביות, שתפיסת הזמן שלהן היא ליניארית. החיים והמוות מוצגים כמערך מחזורי, בדומה לזמן עצמו. מושג מפתח זה בא לידי ביטוי יפה גם ב"משחק הכדור" המרכז אמריקני, אביהם של כל משחקי הכדור המודרניים.

בשנת 1493, בדרכו חזרה לספרד ממסעו השני, הביא אתו קולומבוס כדור מעץ הגומי, שאותו הציג לפני מלך ספרד – פרננדו (Fernando de Aragón el Católico). במסגרת משחק הכדור האינדיאני שיחקו שתי קבוצות זו נגד זו, כשכל אחת סימלה את אחד מכוחות היקום - הכוחות העליונים והכוחות התחתונים. הראשונה נקראה מסדר הנשרים - כוחות השמים והרקיעים, והשנייה נקראה מסדר היגוארים - כוחות השאול והשמש הלילית. כמובן שבתום המשחק הוקרב קרבן. יש ויכוח בין החוקרים האם השחקנים שהפסידו במשחק הפכו לקרבן, או שמא דווקא השחקנים שניצחו היו אלו שהוקרבו. כך או אחרת, הכוהנים ביצעו חתך עמוק בחזותיהם של המוקרבים ועקרו את לבם בעודם בחיים!

מספקים לשמש הפצועה את הדם שאיבדה

פעולת ההקרבה היוותה את שיאו של הטקס שנועד להשיב את הסדר הקוסמי על כנו; לספק לשמש הפצועה את הדם שאיבדה במלחמת "בין הערביים", כדי לחדש את כוחה ולאפשר לה לשוב לזרוח ולקום לתחייה. המשחק ממחיש בצורה ברורה ביותר את התפיסה הקוסמולוגית של תושבי היבשת, תפיסה שמבוססת על מאבק תמידי בין הכוחות הניגודיים של היקום: לעתים האחד מנצח, לעתים - האחר, אך האיזון והמחזוריות לעולם נשמרים וההמשכיות היא נצחית.

היחס השונה והמרתק אל המוות כחלק מהחיים ולאו דווקא כסופם המוחלט, שמקורו במערכת האמונות המרכז-אמריקניות, מגיע לידי ביטוי קיצוני ומודגש בחגיגות "יום המתים". הוא יכול לשמש מקור השראה לבני התרבות המערבית, שלעתים חיים את חייהם בפחד תמידי מפני המוות.

ההכלאה המרתקת הזאת בין המסורת הנוצרית קתולית לאמונות המקומיות שהיו חזקות מכדי להיכחד, יצרה חג חדש שנחוג במרחבי מקסיקו וגואטמלה ומצוין אף במדינות נוספות במרחבי אמריקה הלטינית. השילוב הזה מציג את הסינקרטיזם - שילוב של מסורות מקומיות ומסורות נוצריות ויצירת שעטנז.

עפיפוני הענק עומדים להתנשא לשמיים. בשל גודלם העצום יש לאחד כוחות

ההכנות לקראת החג נערכות לאורך השנה, והן כוללות איסוף מתנות אשר מוענקות למתים במהלך החג. ביום החג עצמו נוהגות מרבית המשפחות לעלות לקברי אבותיהן, לנקות ולקשט אותם בפרחים ונרות. משפחות עשירות נוהגות להקים בבתיהן מזבח לכבוד האבות, ולהניח עליו, או על הקברים, את המתנות והמנחות.

הפרחים הם בעיקר פרחים טגטס המכונים בספרדית Flor de la Muerte - פרחי המוות, אשר על פי האמונה קוראים אליהם את רוחות המתים (פרחי טגטס מוכרים ממקומות פולחן ברחבי העולם, וככל הנראה הסיבה לכך היא חומר כימי שהצמחים מפרישים אשר גורם לדחיית חרקים. אל אתרי פולחן נמשכים חרקים שונים ובהרחקתם יש ברכה, ומכאן ברור תהליך "התקדשותו" של הפרח).

משאירים למתים את התבשילים האהובים עליהם

אחד המאפיינים הבולטים של החג הוא הסעודות המשותפות שנערכות בסמוך לקברים, סעודות של בני המשפחה החיים והמתים, שבמהלכן משאירים למתים את התבשילים האהובים עליהם. התירס, שנחשב למזון עיקרי - ועל פי המיתולוגיה המקומית הוא החומר שממנו נוצר ועוצב האדם - יהיה שם תמיד, וכמובן גם משקאות חריפים - טקילה במקסיקו ורום בגואטמלה. יש המאמינים שהרוחות אוכלות את המזון המוגש להן, וכל האוכל מן המזון לאחר מכן, אינו מפיק ממנו כל ערך תזונתי. סרח'יו סיפר לי שהוא משאיר את האוכל סביב הקבר, והוא יודע שכאשר יפקוד את הקבר כעבור שנה, לא ייוותר לו זכר. מבחינתו זו הוכחה שאביו חשק במזון והיה זקוק לסוגי המזון השונים ולשאר המנחות שהונחו לפניו.

כל בתי הקברות בגואטמלה מתקשטים ביום זה, אך יש כמה המתחרים ביניהם על היוקרה. היישובים סנטיאגו סקטפקז (Santiago sacatepequez) וסומפנגו, שבתיאורו פתחתי, ממוקמים ברכס סיירה מדרה בקרבת אנטיגואה, הבירה הקדומה והמוקד התיירותי המרכזי בגואטמלה. בשני המקומות הללו, במקביל ובסמוך להוויי בית הקברות שתיארתי, מתקיימת תחרות עפיפונים. הכרוז קורא בקולי קולות לקבוצות השונות, בזו אחר זו, לעלות לרחבה ולקבל את ההזדמנות הנחשקת להפריח את העפיפונים שהוכנו מבעוד מועד.

מי שמשתוקק לראות את עפיפוני הענק - בגודל של כעשרה מ' ולהם שובל מתנוסס, מעין זנב באורך של כשמונה מ' נוספים - מרקיעים שחקים, ייאלץ לחכות עד לשעות אחר הצהריים. על פי רוב, רק לקראת סוף היום מקבלות הקבוצות המנוסות, שהכינו את העפיפונים הגדולים ביותר, את הבמה. היריד כולו מתנהל בצורה תחרותית, בעידוד הקהל הרב, והמנצחים זוכים לכבוד גדול.

מובן שמעבר לטכניקה של הפרחת עפיפוני ענק, לא בעזרת חוטים כי אם בעזרת חבלים עבים, יש גם אספקט פולחני. העפיפונים, המתרוממים מהקרקע אל על, מסמלים את הקשר שבין העולמות, בין הארצי והשמימי ובין החיים והמתים. בעזרת קשר דו-כיווני זה יכולות המשפחות לברך את המתים ואף לזכות בחסדיהם.

סרח'יו סיפר לי שלעפיפונים ייעוד נוסף - הם עוזרים למתים להיטהר ולהתרחק מרוחות רעות השוהות בבתי הקברות. מעניין לציין שהעפיפונים לא היו חלק בפולחן המרכז אמריקני המקורי, ואף לא בפולחן הנוצרי. מקור העפיפונים בסין, ועם תהליך הקולוניזציה הביאו אתם הכמרים הספרדים את העפיפונים כחלק ממאמציהם לנצר את האוכלוסייה המקומית. אחד מזקני הכפר בסומפנגו סיפר לי שאבות אבותיו כבר הפריחו עפיפונים, אך המועד המדויק של הגעתם ואימוצם אינו ידוע.

מדי שנה ב-1 בנובמבר הופכת הדרך המובילה אל בית הקברות ליריד אוכל ומזכרות. הכול צבעוני, מקושט ושוקק אדם, כמצבת נצח לעובדה שחרף כל ניסיונותיהם של הכובשים למחוק את הזהות המקומית, הם נכשלו. מערכת האמונות המקומית שרדה וכיום היא שבה ומרימה את ראשה, גם אם בלבוש חדש. 

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד