סרט וראיון: קייטנת הקולנוע של אורן פילוסוף
בעוד שחבריו הסטודנטים יצרו סרטים על סקס ואלימות, ביים אורן פילוסוף דרמה לילדים, "ריח של גשם", בה הוא חוזר לתמימות של פעם. "לדעת לכתוב לילדים זה יתרון יחסי", הוא אומר
מאז שכבר לא יכול היה להמשיך ולקרוא לעצמו ילד, ניסה אורן פילוסוף לשמור את עצמו בעולם הזה במסגרות שונות. בין אם כמדריך ילדים ונוער, או ראש צוות בפרויקטים למיניהם בבתי ספר ובסוכנות היהודית. אם כך, אין להתפלא שאת סרט הגמר שלו במכללת ספיר, "ריח של גשם" (בתמיכת קרן סנונית ליוצרים צעירים), עשה לכבוד ילדים ובהשתתפות שחקנים צעירים במיוחד. והינה הוא מוצג בפניכם.
"תמיד הייתי איש של חורף שמחפש את הגשם ואת הקור", מספר פילוסוף. "כתבתי סיפור קצר על בחור שמגלה איך אוספים את ריח הגשם בבקבוקים, והבנתי שעולם הילדים הוא המקום האידיאלי לדרמה הזו. 'ריח של גשם' הוא קודם כל דרמה לילדים. סיפור על אהבה ראשונה, על בחירות של ילדים והתבגרות.
"הבחירה לעשות דרמת ילדים כפרויקט גמר איננה שגרתית בקרב סטודנטים, ודרשה עבודה מורכבת מאוד, בכל שלבי ההפקה. כבר בתכנון התסריט נעזרתי בקבוצת ילדים שחנכתי בלימודים במסגרת פרויקט סחל"ב. הם ייעצו לי, כיוונו ועזרו לי למצוא את הנתיב הנכון בכתיבה לילדים. הליהוק דרש עבודה מאומצת של חיפושי ילדים מתאימים בחוגי משחק ברחבי הארץ, עד שנמצאו שלושת השחקנים הראשיים ושחקני המשנה".
זה נראה כמו אתגר רציני לעבוד עם שחקנים ילדים, לא מקצועיים.
"ידעתי שאני צריך ילדים שיכולים להחזיק את הסיפור, ותהליך הליהוק היה מאוד מורכב וארוך, כי מראש הגדרנו שאנחנו מחפשים ילדים שישחקו את הטייפקאסטים שלהם, כך שלא נצטרך לעבוד איתם יותר מדי על ההסתגלות שלהם לדמות. בסוף מצאנו את תובל שפיר, ספיר סבאון וגיא הוס, שהובילו את העלילה. את השאר הילדים מצאנו בחוגי דרמה. הם לא באמת שחקנים, אבל בשבילי לא היתה בעיה לעבוד עם ילדים. עשיתי את זה מאז ומתמיד. זה לא חדש לי וזה החלק הקל".
פילוסוף ושפיר בכיתה (צילומים: שי פילוסוף)
כחלק מעבודת הדרכת השחקנים, החליט פילוסוף לבקש משפיר, ספיר והוס, לכתוב יומן אישי מתוך הזווית של הדמויות וכך לפתח הזדהות איתן. "הם כתבו מה כל אחת מהדמויות עושה כל יום וגם אני נתתי להם הנחיה", מסביר פילוסוף, "העבודה התרכזה בכיוון ניואנסים. הנחת העבודה שלי היתה, שאני יודע לעבוד עם ילדים ושבחרנו ילדים עם אופי דומה לאלו של הדמויות הראשיות, כך שרמת הבטחון שלי בשחקנים היתה גבוהה".
שקט על הסט
אחת הבעיות העיקריות בעבודה עם ילדים היא הנטייה של שלהם לחוסר שקט ומשמעת, אולם פילוסוף לא נתקל בבעיות כאלה על הסט. "כל הצוות ידע למה הוא נכנס והיה מכוון לטובת המטרה. גרנו בתוך בית הספר 'אלונים' בפרדס חנה, בשביל להיכנס לאווירה. זה ממש הרגיש כמו קייטנה. שיחקנו משחקים, התבדחנו ועשינו שטויות בין לבין, אבל הצילומים עצמם עברו בלי הפרעות מצד הילדים. הבעיות היו בעיקר לוגיסטיות".
מה למשל?
"התחלנו את הצילומים בחופשת חנוכה והיינו בטוחים שנסיים אותם אחרי שבוע. אבל כבר אחרי יומיים ראינו שאנחנו לא עומדים בלו"ז ולא מספיקים לעשות שום דבר. הכל קרס והיתה הרגשה של משבר. הרגשתי רע מאוד כי זו הפקה שלי, ויש את ההשקעה של הקרן. ואז גם המזג אוויר קילקל, אבל מצד שני הוא גם קצת הציל אותנו. יצאנו לסוף שבוע ועשיתי חושבים. הבנתי שצריך להתחיל מאפס וגם לפצל את ההפקה".
האזינו לשיר הנושא "ריח של גשם" (מילים: אורן פילוסוף, לחן ועיבוד: אלכסיי אוסטינסקי. ביצוע: טל שדאי)
לטענת פילוסוף, זו היתה ההחלטה שהצילה את הסרט. "זה היה כמו אוויר לנשימה", הוא מספר, "התרכזנו בצילומי הפנים במהלך חנוכה, ודחינו את צילומי החוץ לחופשת פסח. ברגע שקיבלנו את האישורים מבית הספר והילדים הכל הלך חלק. ערכנו את כל החלק הראשון ואת החלק השני של הצילומים הרצנו בקלות. בסופו של דבר זה הרגיש כמו שתי קייטנות בחופשות חנוכה ופסח".
למרות שההחלטה לפצל את הצילומים היתה מכרעת, על הצוות היה להתמודד עם מוקשים בעייתיים אחרים, שנוגעים בעיקר לעניינים ההורמונלים הגועשים של השחקנים."מכיוון שהתחלנו בחנוכה וסיימנו בפסח, היינו צריכים לשמור על המשכיות וזו בעיה בגיל הזה, בו השינויים הפיזיים מואצים", מסביר הבמאי.
לוח וגיר וגם מצלמת קולנוע
"תכל'ס הילדים יצאו מהכיתה בחנוכה, ושיחקו בחוץ ארבעה חודשים לאחר מכן בפסח. היינו במעקב מתמיד לגבי הגובה של הילדים, או רמת השיעור שלהם, אחת המשתתפות אפילו עצרה טיפולי יישור שיניים בשבילנו".
אתה מרגיש שחזרת לילדות שלך בסרט?
"זה סיפור פשוט על ילדות שנגמרת. על תקופה בחיים שמגיעה לסופה ועל פנטזיית ילדים קטנה. ריח הגשם מסמל את כל זכרונות הילדות שלי: את ההתאהבות הראשונה בכיתה ד', את המקום הבוגר אליו שאפתי להגיע מצד אחד, ואת הרצון להמשיך ולהיות ילד מהצד השני. זוהי התקופה האחרונה בה יכול להתקיים סיפור פנטסטי כמו 'ריח של גשם' ואפשר לשחק עם הרעיון של איסוף ריחות בבקבוקים.
"הסרט היה עבורי ההזדמנות ליצור עולם שכולו ילדים, ולמלא את העולם הזה בריח ותחושות מעט פנטסטיות ומלאות קסם. הושפעתי מבמאים גדולים כמו רוב ריינר ('אני והחבר'ה'), סטיבן שפילברג ('אי.טי'), רוברט זמקיס ('מי הפליל את רוג'ר רביט') ואחרים. אהבתי הגדולה לסיפורי ילדים, סרטי ילדים, ושנים של עבודה כמדריך ילדים, באה לידי ביטוי בכל שלב ביצירה, החל משלב התסריט ועד העריכה הסופית".
ובינתיים בעולם המבוגרים
בלית ברירה, הסרט נגמר והחיים ממשיכים, ופילוסוף מודה שלחזור למציאות זה לא כל כך פשוט. למחייתו הוא עובד כטכנאי עריכה ומקווה שמשרתו תסייע לו לקדם פרויקטים עתידיים, שלא הצליח לדחוף בצינורות המקובלים. "מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי זה לכתוב תסריטים ולביים, אבל יש הרבה קשיים", הוא אומר, "עבדתי שנה על כתיבת פיצ'ר והתחלתי לגלגל אותו בין חברות הפקה, אבל כל מה שאתה שומע זה לא, לא ולא.
חוזרים לבית הספר על הסט
"הבנתי שלמרות כל היצירותיות וההשקעה, רק קרן לקולנוע יכולה לעזור לי. עם כל הכבוד לכשרון, אם אין לך מישהו שתומך בך, הדרך מאוד קשה. כנראה שאני צריך לכתוב הרבה יותר כי לאף אחד לא אכפת, אם אין לך מה שורה של פרויקטים שעשית ודברים שהוצאת. אני מנסה ללכת לכל מיני כיוונים. מנסה לכתוב סרט קצר לילדים וגם סדרה לילדים. זה נושא שמאוד מעניין אותי".
אין חשש שיתייגו אותך כקולנוען לילדים?
"כולם כותבים על אנשים מבוגרים, אבל אם אני יודע איך לגעת בנושא שהוא מיוחד לי כמו לכתוב לילדים,
אז יש לי יתרון יחסי. אין הרבה כמוני. אני מניח שאנסה ליצור בתחום הזה ומשם להמשיך. אבל אני בטוח בעצמי שאני יכול לכתוב על הכל, גם למבוגרים. אני לא מפחד משום דבר שאני יודע שאני יכול לעשות, וגם הפיצ'ר שכתבתי, למרות שהגיבור שלו הוא ילד, הוא סרט מסע למבוגרים ויש בו עולם תחתון וגם סיפור אהבה".
מנקודת מבטו של פילוסוף, דווקא התמימות של הנושאים שלו אמורים לתקשר עם הקהל טוב יותר. "היום כולם עושים סרטים על סקס, משפחה במצוקה, ילדות עשוקה. אבל סרטים לא צריכים לחשוף זכרונות קשים מן העבר", הוא טוען. "אני חושב שקולנוע צריך להיות יותר אופטימי וחי. אני לא אמור לתת פטיש בראש, כי אף אחד לא צריך לסבול בגללי. המטרה שלי זה לגרום הנאה לקהל, ובעולם של ילדים יש יותר קסם שנוגע באנשים".
וזה ככה גם בעולם הילדים של היום?
"כבר בשלב התסריט החלטתי לקבוע בעצמי את חוקי העולם בו מתקיים הסרט. כאן אין צורך במחשבים, פלאפונים, רשתות חברתיות וכו'. הילדים בסרט חיים בעולם שמזכיר מעט את שנות השמונים, התקופה בה גדלתי. במקום עולם עתיר טכנולוגיות ומכשירים ניידים, גיבורי הסרט מוצאים חברים וקשרים חדשים בכיתה, בחצר בית הספר ובשכונה, ומנהלים קשרים של פנים מול פנים, נטולי טכנולוגיה ותמימים יותר".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
