שיעור באחדות ממצרים
בין כיכר א-תחריר לכיכר רבין מפרידים כמה מאות קילומטרים, אבל לא רק. בעוד שבקהיר 'האחים המוסלמים' והחילונים ניצבים יחד, כאן אנו ממשיכים להתפצל, וללבות את הקונפליקטים המוכרים של דת ומדינה, חילונים וחרדים, טייקונים ואנשי עמל
אמש הסתכלתי בנעשה בכיכר א-תחריר המצרית והתמלאתי קנאה. מראה המפגינות המוסלמיות עם הרעלה, נצבות מחובקות ומוחות עם חברותיהן למרי - ערביות חילוניות במשקפי שמש של דיור ושיער צבוע לבלונד, היה מחזה קשה מנשוא. צעירים "מערביים", אוחזים סיסמאות באנגלית ונושאים על כפיהם קשיש בלבוש מסורתי, גרמו אצלי לגרגורי חמדנות. הבטתי אל התמונות, וראיתי את מה שאנחנו איבדנו.
כשכולם ערכו "ספירת ראשים" דאוגה - כמה "אחים מוסלמים" היו בהפגנה, או מי עמד מאחורי אל-בראדעי, מלפניו או מצדדיו - אני ראיתי מפגן מרהיב של אחדות השורות. של עם אחד, המתאגד על כל פלגיו, דעותיו ופיצוליו, לגוש מהמם בעוצמתו. זה גרם לי לנסות ולשחזר מתי בפעם האחרונה אנחנו הינו כל-כך אחד עם השני, מפגינים סולידריות והדדיות. ולמרבה הצער, לא הצלחתי לזכור.
בעיקר משום שמן התמונות ההיסטוריות של מצרים, מגישי החדשות עושים מעבר חד אל המציאות שלנו. לסכסוכים בצמרת הפיקוד של צה"ל, אל מפקדים הנפסלים בזה אחר זה, כי אין כבר תמימות דעים בנוגע למי ראוי ומי לא. ומשם למתיחות בכנסת ולמאבקים סיעתיים. לעובדים בסכסוכי עבודה. ובין לבין, אם עדיין נשאר זמן פנוי, נמשיך ללבן וללבות את הקונפליקטים הקלאסיים שלא נס ליחם - דת ומדינה, חילונים מול חרדים, טייקונים מול אנשי עמל.
ומי שמביט בנו מהצד, מקבל היום פריים לא מחמיא של עם מפוצל ומפולג, כתות וכיתות, מגזרים ונגזרים. חברה משוסעת ומסוכסכת, שלא מצליחה להתעלות מעל הדחף הבוער להתנגח.
אומה שמבלה את שעות הפנאי שלה, האקטואליות והבידוריות, בלריב עם עצמה לדעת. בלצפות באנשים מסתכסכים בפריים-טיים ואחר כך מסולקים בבושת פנים מעם החבר'ה. להתמוגג מול "דילים" ובריתות שנרקחים בחדרי חדרים, ומאחורי גבם של אנשים. כל זה - מול מפגן האחדות של השכנים מדרום. אאוץ'.
אומרים שהיה פה שמח
במשך שנים לקחנו כמובן מאליו את הדבק הזה שנקרא אחדות העם. מלחמות קיומיות והאויבים מבחוץ עזרו לנו לשמר את האקסיומה המתבקשת, שיש מספיק סכסוכי שכנים מבלי שנוסיף על כך קונפליקטים משלנו. "שלום הבית" היה חשוב, וכל הצדדים בחרו במודע להבליג עבורה. לנשוך שפתיים ולהחליק, בשביל המשפחה. המשפחה הישראלית.
אך מאז הימים היפים ההם של "יחד", הפסקנו לעבוד על הקשר והתחלנו לזרוק. הצורך המוסרי לדבוק אחד בשני, התחלף בצורך אחר, לשרוד על חשבון השני. ומנקודה עלומה, אי-שם בשלושים השנה האחרונות, החל המפנה. וישראל של היום היא בטח לא ישראל של ילדותי, לטוב ולרע, בעיקר לרע.
הפסקנו להתחבק ולפרגן ובחרנו להילחם. בינתיים, התוצאה היא אפס-אפס לרעת כולנו. ואם הרגילו אותנו לחשוב שזה בסדר לריב קצת, ומה רע בביטוי עצמי קולני, המציאות מראה לנו את ההפך. יעידו על כך הצבא, הכנסת ואפילו ועדי הבתים שלא מצליחים למגן את הבניין למקרה של רעידת אדמה, בלי שרעידת אדמה חברתית תתרחש אצלם בחצר האחורית.
יש ממי ללמוד
שנים חיינו בתחושה שאנחנו הרבה יותר טובים ממצרים, והם המדינה הנחשלת הזקוקה לקבל מישראל שיעורים פרטיים בכלכלה ובקידמה. נוכח ההתפתחויות
האחרונות, כדאי שנעשה הערכה מחודשת. אולי אנחנו צריכים לבקש חזרה שיעורים באחדות העם ואימונים בלהתעלות מעל עצמנו.
מול מראות הכיכר הקהירית מתגנב לו חלום "אחרית הימים" קטן. שיום יבוא וכיכר רבין תרים מפגן אחדות עממי משלנו. הפגנת המונים כזאת, שלא תהיה נגד אף אחד, אך בעד כל אחד. וזה לצד זה נעמוד כולנו כתף אל כתף, ברגע מרהיב של רקמה אנושית אחת גדולה. אולי מתישהו נתעשת ונתפוס את עצמנו, ואז אחד את השני. בשביל מהפכה חיובית, לא צריך דיקטטור נוסח מובארק כטריגר, רק אהבה.
אינשאללה, אמן.
