פולחן האישיות של ארדואן
ראש ממשלת טורקיה, שניצח בסדרה של מערכות בחירות, דיכא את מובלעות ההתנגדות בצבא ובמערכת המשפטית - עושה במדינה ככל העולה על רוחו. ומה קורה כששורקים לו בוז?
ראינו את זה קורה פעם אחר פעם. ראינו את הקצינים הערבים הצעירים שהביטו סביבם בתימהון ולא כל כך הבינו כיצד כבשו את השלטון. תוך שנים מעטות הציפו תמונותיהם את הרחובות והם הפכו לאלים חיים. אנחנו רואים את זה קורה לנגד עינינו לצ'אבס מוונצואלה, שכבש את השלטון וניסה לבנות לעצמו דימוי של בחור עממי שוחר טוב הפועל ללא לאות למען האומה. נישא על גלי ההערצה וההצלחה נפל גם נשיא ונצואלה למלכודת פולחן האישיות והתחיל להאמין שהעם משרת אותו, ולא להיפך.
בחודשים האחרונים אפשר להבחין בסימנים כאלה גם בטורקיה. כמו צ'אבס ונאצר, גם ארדואן בא מהשכונה. חיתוך דיבורו עממי, סגנונו בוטה, דבריו נשמעים כאילו הם יוצאים מן הלב ואמיתיים. בשנים האחרונות, תחת שלטונו, טורקיה פורחת - כלכלתה
במישור הפוליטי הפנימי ניצח ארדואן בסדרה של מערכות בחירות, דיכא את מובלעות ההתנגדות בצבא ובמערכת המשפטית, כפף לשלטונו את העיתונות המרדנית, ויכול לעשות בפרלמנט כבתוך שלו. לא מכבר החלו ראש ממשלת טורקיה ואנשיו להעיף בלוני ניסוי בעניין משטר נשיאותי, שאם יתקבל יאפשר לארדואן לכהן גם כהונה רביעית אחרי שנת 2015, הפעם לא כראש ממשלה, אלא כנשיא.
ככל הנראה קשה להישיר מבט אל העוצמה הפוליטית והתהילה, ולהבין שחלקך בה קטן מאוד, ושהיא נובעת משילוב של גורמים רבים. בשנים האחרונות פרחה גם אצל ארדואן התחושה הזאת שדבר לא נבצר ממנו ושהוא ניחן בכוחות כמעט מאגיים. כך מתחיל המהלך שבו הופכת הכריזמה לפולחן אישיות: בפולחן העצמי של המנהיג. בתחושה שהערצת הכלל מגיעה לו בדין.
והכל בעצמו
את הסימנים לכך התחלנו לראות כבר לפני יותר משנה, כשארדואן החליט שהוא עצמו יקבע את תוואי כביש הטבעת החדש שיקיף את איסטנבול. לא רשות התכנון העירונית, לא המהנדסים, אלא הוא. בטיסת מסוק מעל לשטח סימן על המפות את התוואי המיועד ואת המקום שבו, לדעתו, צריך לבנות את הגשר השלישי על הבוספורוס, בלי להתחשב בזוטות כמו שיקולי עלות ואיכות הסביבה.לפני מספר חודשים העלה רעיון חדש ומבריק, לחפור תעלה שנייה מהים השחור לים מרמרה, כמה עשרות קילומטרים ממערב למיצרי הבוספורוס. בתעלה החדשה תעבור כל תעבורת הספינות הכבדות, מיכליות הדלק הענקיות ונושאות המכולות, ומיצרי הבוספורוס ישמשו רק את התחבורה המקומית באיסטנבול. ארדואן עצמו שירטט את התוואי.
לפני כמה שבועות הוא דיבר על הקמת עיר חדשה על גדות הים השחור, ליד הגשר השלישי בשם "ניו איסטנבול", וגם הודיע שישתתף בעצמו בהליך התכנון שלה כעיר מודרנית ומשוכללת. דומה שהוא בכל מקום, בכל פרויקט, אוחז בסרגל כארכיטקט, מצלם כמודד, מחשב כמהנדס וחובש ברט כאמן לעת מצוא.
נותן ומעניש
אפשר לטעון שאין בכך כל רע. המנהיג מעורב בפרטים, מוחו המבריק שופע רעיונות, והוא נכון תמיד לפתור בעיות בשיחת טלפון למי שמקשה על התהליך. הלוואי שראשי הממשלה שלנו היו כה פעילים. אלא שלפולחן האישיות יש תמיד גם צד אפל יותר והצד הזה נחשף בשני אירועים בשבועות האחרונים. הראשון היה חנוכת האיצטדיון החדש של קבוצת גלאטסראיי. בפתיחה החגיגית השתתף גם ארדואן, שממשלתו השתתפה במימון, אולם רבים מהאוהדים של הקבוצה, השייכים לאליטה החברתית, קיבלו את פניו בשריקות בוז ובצעקות גנאי.
זעמו של ארדואן בער בקרבו, והוא איים שכעונש ייקח את האיצטדיון מגלאטסראיי ויעניק אותו לקבוצה אחרת. בבהלתם מיהרו ראשי הקבוצה להבטיח שיאתרו בסרטי המצלמות את כל האוהדים ששרקו בוז ומעתה ואילך ימנעו את כניסתם לאיצטדיון. לקח זמן לתקשורת להתעורר ולהסביר לראש הממשלה ולציבור חסידיו שבמדינה דמוקרטית יש לציבור זכות לקרוא קריאות גנאי נגד פוליטיקאי משרת.
האירוע השני בסדרה מסמן את הנקודה שבה פולחן האישיות עוזב את האיש עצמו ועובר לציבור, המקבל את המעמד החדש של נשיאו כמי שמחוסן מטעות. העיר קַרְס, במזרח המדינה ליד הגבול הארמני, החליטה להזמין פסל ציבורי מפסל מפורסם בשם מֶהמֶט אַקסוֹי. אקסוי החליט לבנות אנדרטה ענקית בדמות אדם חצוי שתסמל את הטרגדיה הטורקית-ארמנית, אולם ארדואן הודיע שלדעתו הפסל הוא מפלצתי, הורה להרוס אותו מיד, ופרנסי העיר קרס מיהרו לעשות כמצוותו.
צריך כמובן לשאול איזה זכות יש לראש ממשלה להתערב בשיקולים אסתטיים של עיר מערי המדינה, אך מדאיגה יותר נכונותם של פקידי המדינה, פקידי העירייה, וסתם אזרחים, למהר ולמלא את רצונו של השליט בניגוד לכל חוק וסדר ציבורי.
כל האירועים הללו מפעילים את פעמוני האזעקה אצל השכבה המשכילה בטורקיה, הקוראת את הסימנים וחוששת לעתיד המדינה. השאלה הגדולה היא האם תהיה להם השפעה גם על תוצאת הבחירות הבאות.
פרופ' דרור זאבי מרצה בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון
לפנייה לכתב/ת 
