להציל את עֵשו, נער בסיכון
נוער מנותק אפשר להציל - אם רק לא מתנתקים ממנו. קחו דוגמה מעשו ודוד המלך: האחד גודל לפי מודל קשוח ויצא מהמסגרת, והשני הצליח להגיע למלוכה
ההתמודדות עם נוער הנושר ממסגרות, מתנתק ומוצא מפלט בחבורות עם פוטנציאל עברייני - מעסיקה רבים במדינה.
כשמוסיפים להתמודדות הזו את המאפיין הדתי-חרדי, הופכת המשימה לקשה שבעתיים. המגמות הרווחות של הדרה והכלה נובעות גם מתפיסות עולם דתיות, התובעות להרחיק את מי שסטה מדרך הישר מליבת החברה.
הסיפור המכונן בשאלת הנשירה והניתוק יכול להיות דווקא זה של עשו. העיון בסיפור התרחקותו של עשו מהבית, מלמד על קווי אופי שהוריו לא הבינו כשהיה צעיר. התורה מציגה אותו כאדמוני: זהו תיאור של איש אקטיבי, אימפולסיבי, אולי חסר שקט ואולי עם בעיות קשב. יעקב, "איש תם יושב אהלים", מבטא את ההפך הגמור.
ילדים לא מגדלים במודלים
הרב שמשון רפאל הירש כותב שהשגיאה הקריטית של יצחק ורבקה היתה שלא הבינו כי ילדים מגדלים באופן אישי
ולא במודלים. השונות מחייבת התנהלות אחרת בין ילד לילד, ובהיעדר גישה תומכת המתאימה לילד - הוא עלול לפתח את הנתק שיוביל אותו, חלילה, לנשירה מהמסגרות המוצעות לו.
ההבנה הזו, שכל ילד הוא בעל צרכים מיוחדים ונושא מגבלות מסוימות, הינה תנאי הראשון להתמודדות עם הנוער המנותק. זהו נוער נורמטיבי שלמד על בשרו את האכזבה מהמערכות הרגילות שקובעות דפוסי התנהגות, ודורשות מכולם להתיישר לפיהם. אסור לנו להחריג את הנוער הזה, אלא לנרמל אותו.
אם את עשו מגדירה התורה "אדמוני", את דוד המלך היא מכנה "אדמוני עם יפה עיניים", כאילו מבקשת לומר שהתכונה הקשה - זו הגורמת להיפראקטיביות של עשו - איננה חורצת את האישיות כולה. לצדה של האדמוניות מוטבעת בדוד תכונת "יפה עיניים", שהיא התכונה הפותחת שער להיכל הנשמה.
מנשירה וניתוק - למלכות והנהגה
יפי עיניו של דוד הוא השליטה, העצירה, האחריות. ההתמודדות עם האגרסיבי יכולה להיעשות על ידי העצמת הכוח הזה, אותה "נקודה טובה" (בלשונו של רבי נחמן מברסלב), שמעדנת את אישיותו של הנער הנושר. העבודה לא נעשית בדרך אלימה של הכחדת הרוע, אלא בדרך עדינה של העצמת הטוב, מתוך אמון באדם ולא מתוך הכנעתו.
אפשר (וממילא צריך) להיאחז בסיפורו של דוד המלך, כדי לראות איך ממצב של נשירה וניתוק מגיע אדם למלכות ולהנהגה. אל תאמר "איני יכול", אמור "כל אחד יכול".
במסגרות שמרניות נהוג היה לטפל בסטיות החברתיות על ידי הדרה: לזרוק את התפוח הרקוב מחוץ לארגז - שלא ירקיב את כל הפירות הטובים. האלטרנטיבות כמעט לא היו קיימות. גישה זו יצרה נתקים רבים, והביאה אנשים לבחירות של חידלון.
ההכרעה החסידית (מבית מדרשו של הבעש"ט) היא "לבל יידח ממנו נידח" – אין איש שצריך להיות נידח. האחריות למציאת המקום בתוך המעגל מוטלת על אדריכלי המעגל הזה. גם בבית מדרשו של ה"חזון איש", אבי הישיבות בארץ ישראל, היה מקובל שלא זורקים נוער מנותק, אלא מוצאים לו מסגרות תומכות, שהרי לא כל מסגרת מתאימה לכל חניך.
המשותף לכולם הוא האמון שלכל אחד יש תפקיד ויכולת בחיים. הניתוק וההדרה אינם גזרת גורל. נוער מנותק יכול להתחבר אל נקודה טובה שמעצימה אותו, ונותנת לו את תחושת האחריות להעצים את הטוב שבו. האמון בצלם האלוהים שבאדם, ובכל אדם - הוא המפתח וראשית הדרך הארוכה לחבר את הנתקים לשרשרת ארוכה וססגונית.
המאמר הינו חלק מסדרת מפגשי "סדר יום" המתקיימים בבית אבי חי. המפגש הקרוב בהנחיית הרב ד"ר בני לאו יעסוק ביחס לבני נוער מנותקים
לפנייה לכתב/ת 
