בין קהיר למזרח ירושלים

המהפכה שמתרחשת ברחובות קהיר צריכה להדליק אורות אדומים גם בירושלים. גם ערבי מזרח העיר, כמו העם במצרים ובתוניסיה, חיים תחת שלטון רודני, מדוכאים ומושפלים עד עפר וגם בקרבם סובלנותם פוקעת. במזרח ירושלים מנשבות אותן הרוחות המנשבות ברחובות קהיר, אשר יפילו שלטון שחשב שלנצח הוא ישלוט.

השלטון הישראלי לא מודע למתרחש במזרח העיר. מצד אחד לא ממש מעניין אותו ומצד שני הוא שבוי בקונספציה מיובאת מהשטחים, הגורסת

 שמוטב להחזיק אותם קצר - שמא ירימו ראש ויעזו לדרוש חלילה זכויות לאומיות. העירייה היא שחקן משנה ונגררת אחרי האירועים בחוסר רצון מופגן, תוך ניסיון כושל לפתור פה ושם בעיות בשיטת טלאי על טלאי.

שליטת ישראל במזרח העיר מבוססת על כידונים ועל שלמונים, ואלה לא יחזיקו מעמד. הם לא יחזיקו במדינות בהן המשטר מוסלמי - קל וחומר כשהשליט הוא יהודי. מומחים למיניהם הסבורים שאין חשש להתקוממות במזרח העיר משום שלערבים יש מה להפסיד - קצבאות הביטוח הלאומי ו"התעודה הכחולה" הפותחת דלתות, חיים בעידן שחלף מן העולם.

במשך שנים הבליגו על הקיפוח וההשפלות למען ביטחון כלכלי מינימלי, אבל לא עוד. הולכים ומתרבים הערבים הסבורים שממדי ההשפלה שחווים יום-יום לא שווה את ההטבות מהביטוח הלאומי ורבים עוד יותר מגיעים למסקנה שאף אם מוטב קצבאות ישראליות על פני שלטון הרשות הפלסטינית, אין זו בהכרח עסקת חבילה - "הטבות תמורת השפלות" ומבינים שלא משמיים נגזר עליהם להיות תושבים סוג ז'.

לא קשה לזהות את הזעם ההולך וגובר ברחובות מזרח העיר- די להתבונן בעיניהם על מנת להבין שמשהו חמור הולך ונרקם וה"משהו" הזה מדיף אדים נפיצים. מוטב לעצור לרגע ולשים לב לתהליכים שמעיקים על תושבי מזרח העיר לפני שיהיה מאוחר מידי, כי גם אם בבוא יום ההתפרצות נוציא טנקים לכיכרות מזרח עיר, למדנו מקהיר שעוד לא נולד שריון שמסוגל לעצור זעם עממי כאשר מגיעים מים עד נפש.

עשר המכות

רשימת מלאי של הדברים המציקים לתושבי מזרח העיר יכולה להסתכם בעשר נקודות, שיאה להם השם "עשר מכות של מזרח העיר" ואלה לא מסודרים לפי סדר חומרתם:

הקשיים הגדולים להשיג היתר בנייה ולבנות כחוק היא המכה הראשונה. המכשולים שנערמו משך שנים, כגון הוכחת בעלות, היעדר תשתיות, אחוזי בנייה נמוכים ועוד - החמירו בעיקבות הגירתם של רבבות משפחות שחצו את גדר ההפרדה לעבר "הצד הנכון" על מנת לא לאבד את תעודת הזהות הכחולה.

גדר ההפרדה, היא המכה השנייה, אשר גזרה נתק ממשפחות, קרובים ויקרים והפכה כל נסיעה לשטחים ל"מסע אל הבלתי נודע'", שבה אף אחד אינו יודע כמה זמן ייקח להגיע ליעד או לשוב ממנו והותיר את כולם תלויים במצב רוחו של החייל העומד במחסום. מכה שלישית היא משרד הפנים, אשר רודף ומחרים תעודות זהות מאלה שלדעתה מתגוררים מחוץ

 לגבולות המוניציפאליים ורבים מגלים שיום בהיר תושבותם נשללה ללא ידיעתם ונאלצים להיגרר למאבק משפטי הגוזל מהם משאבים אדירים.

מכה רביעית - משרד הפנים המונע מתושבי מזרח העיר איחוד-משפחות עם בני או בנות זוג מהשטחים ואלה נאלצים להתגורר בעיר ללא אישורים, כמעט במחתרת מחשש להיעצר על ידי המשטרה. מכה חמישית - המתנחלים שאיבדו כל רסן ומשתלטים על כל עץ רענן במזרח העיר. תוקפנותם גוברת ככל שעולות שמועות אודות תהליך מדיני שהולך ונרקם ולאחרונה.

מכה ששית וקשה במיוחד הינה הריסת בתים ללא היתר, שמאיימת על אלפי משפחות, לא משום שהעירייה מסוגלת להרוס את כולם, אלא משום שאף אחד מרבבות המשפחות שקיבלו צווי הריסה אינה יודעת מתי יגיע הבולדוזר להרוס את ביתה. במצב הזה, כל משפחה חייה על זמן שאול והמתח גובל בעינוי. מכה שביעית - משבר כלכלי העושה שמות במזרח העיר והוריד אל מתחת לקו העוני כ-70% מהמשפחות המתגוררות במזרח העיר - כך שלתושבים אין הרבה מה להפסיד.

מכה שמינית - היחס המשפיל של משמר הגבול, שפוגע ברגשות הכי עמוקים של תושבי מזרח העיר. מכה תשיעית - חפירות ארכיאולוגיות שהמדינה מבצעת בסמוך להר הבית. הדבר נתפסו כניסיון לחדור מתחת לחראם אל-שריף ולמוטט את המסגדים, ואף אם אין זה נכון, די בחשש או שמועה על מנת להצית תבערה גדולה. מכה עשירית הינה תת-רמה של שירותים מוניציפאליים - מאיסוף הזבל ועד מערכת החינוך, שמקבעת את מעמדם הנחות וצורבת את תודעתם כל פעם שחוצים למערב העיר ונחשפים לפער בין רמת החיים שלהם לעומת השכן היהודי.

"המקל והגזר"

כל הסיבות הללו, יחד או בנפרד, הן המאיץ לפיצוץ שעוד יבוא. והרי כמה זמן אפשר להחזיק בני אדם מושפלים? הנוסחה המנצחת של "המקל והגזר" עליה התבססה השליטה הישראלית במזרח העיר התרופפה כליל. המקל מכה יותר מידי, בעוד ההטבות כבר לא מיטיבות כל כך.

האיזון בין שני המרכיבים הופר עד כי המחיר הפסיק להיות אטרקטיבי - תם

 עידן מכירות סוף העונה, יותר לא מוכרים כבוד תמורת נזיד עדשים. מערכת הבלמים והאיזונים שהחזיקו מעמד 42 שנים שחוקה למדי ובסוף הדרך ניצב תהום.

לא בנבואת זעם מדובר, אלא בהדלקת אור אדום רגע לפני ההתרסקות. אמנם רוב הישראלים מעדיפים לא לדעת מה מתרחש בחצר האחורית, אבל קברניטי העיר אינם רשאים לטמון את ראשם בחול, ומוטב יעשו חושבים לפני שהצונאמי הגדול השוטף את כל העולם הערבי ישטוף גם אותנו.