תעשה לי ריטה עם הכל

מדי שבוע מקבלים עיתונאים ועורכים מוזיקליים עשרות סינגלים של זמרות ישראליות. חלקם נוחתים בעטיפת הפלסטיק המצ'וקמקת שלא כולם השכילו להיפטר ממנה, חלקם מגיעים ישירות מהרשת, וכמעט כולם נשמעים בדיוק אותו דבר: "לוחשת ליד הפסנתר", גירסת 2011. נראה שכל הזמרות קיבלו החלטה משותפת להתיישב ליד הקלידים או הגיטרה האקוסטית, לשיר על אהבה אינטליגנטית, ויאללה לשלוח לגלגלצ. וככה, בתוך גל הבינוניות, נראה שאיבדנו משהו. ותסלחו לי אם זה נשמע דרמטי, אבל אני מאמין שהלכה לנו לאיבוד זמרת הדור.

בערך 20 שנה לא צמחה כאן זמרת חדשה גדולה באמת. גם אם היינו רוצים להיסחף אחרי מנהיגות צעירות וחדשות, נראה שהיינו נאלצים להסתפק באותן זמרות ותיקות - חוה אלברשטיין, ריטה, יהודית רביץ, ירדנה ארזי וקורין אלאל - שכבר שנים מעצבות את הנוף המוזיקלי הישראלי הנשי. ואם לפני כשלוש שנים עוד היתה תחושה של המון קולות חדשים, צעירים ומבטיחים (מצד אחד דור בית ספר רימון שהובילו קרן פלס, איה כורם ומירי מסיקה, ומצד שני דור "כוכב נולד" עם נינט, מארינה מקסימיליאן בלומין ושירי מימון), הרי שמאותו גל לא נותרה מישהי שבאמת הצליחה לשמור על מקומה במרכז הבמה.

"אם בעוד עשר שנים נסתכל אחורה לתקופה הנוכחית", מרגיע אותי יואב קוטנר, "אני בטוח שנראה את נינט ומירי מסיקה כסופרסטאריות אמיתיות. גם ליהודית רביץ לקח עשור עד שהיא הפכה לזמרת של העם. פעם הספיק שהיית זמר, שידעת לשיר, כדי להפוך לכוכב ענק. תראה כמה דברים מלבד לשיר צריכה נינט למשל לעשות בשביל להיות כוכבת".

בתמונה: אין לנו מושג (צילום: יניב אדרי

רק מה, תראו גם את שינוי התדמית שעשתה נינט. המנהלים האישיים וחברות התקליטים הובילו אותה למלא את הוואקום שנוצר, והפכו אותה לזמרת של המדינה. אבל התואר הזה, שנראה כאילו נכפה עליה, עשה לה רע על הנשמה. אז עכשיו היא רוקיסטית, והמבקרים אמנם אהבו את האלבום האחרון שלה, אבל נינט של היום מתקשה למכור דיסקים וכרטיסים בכמויות גדולות.

בואו נסתכל רגע על הגברים בני הדור הנוכחי, למשל עידן רייכל או אייל גולן, שממשיכים לקצור את פירות ההצלחה ככל שהזמן עובר: כשרואים אותם מבינים שהיה יכול להיות אחרת. "בזמר המזרחי זה מאוד בולט", אומר קוטנר. "בשנתיים האחרונות שיחקו אותה בענק בערך עשרה זמרים, ואפילו לא זמרת אחת". חוץ משרית חדד כמובן: מובילת הזמר הנשי הים התיכוני, שפרצה בסוף שנות ה־90, נשארה לבד בצמרת. וגם במקרה הזה, כמו בלב המיינסטרים, לא קמה לה מתחרה אחת ראויה. ליח"צנית רונית ארבל, מי שמעצבת את הקריירה של ריטה ונינט, יש הסבר פשוט לעניין: עצלנות. 

"זה בדיוק כמו ששואלים למה הזמר הים תיכוני מצליח והרוקנרול לא", אומרת ארבל. "בזמן שחמי רודנר היה קם בבוקר וחושב אם היום יש לו או אין לו מוזה לכתוב שיר, ליאור נרקיס כבר יקליט שני שירים חדשים אחרי לילה של שלוש חתונות. ובאותו אופן, אף זמרת של הדור האחרון היא לא באמת חרוצה. אם תסתכל על הקריירה של כל אחת מהזמרות הוותיקות, תראה שהן קמו בבוקר ועבדו על הקריירה שלהן. הזמרות של הדור האחרון קמות בבוקר ומחכות שמישהו אחר יעבוד על הקריירה שלהן".

זה לא שלוותיקות אין אנשים אחרים משלהן, אבל גם פה מזהה ארבל פער דורות: "ירדנה ארזי מצלצלת כל יום בשמונה בבוקר לצוות שלה, שואלת 'מה עשיתם היום בשביל ירדנה ארזי?', ואז חושבת מה היא עושה בשביל עצמה. חוה אלברשטין יושבת כל היום, כותבת שירים ומוציאה אותם. אם לא שירים בעברית אז באנגלית, ואם לא באנגלית אז ביידיש".

ואולי הבעיה היא לא של עצלנות, אלא דווקא קושי לשמור על מומנטום - או במילים אחרות, משבר האלבום השני. קחו למשל את שני האלבומים האחרונים של קרן פלס, שהושמעו בתחנות הרדיו הרבה פחות מהראשון שלה. אלא שהתיאוריה מתרסקת מול אפרת גוש, שנכשלה באלבום הראשון והצליחה דווקא עם השניים האחרים. "אפרת היא תוצר של הדור שלנו", מסבירה מפיקה בכירה בביצה המוזיקלית. "מישהי שהיא גם זמרת, גם דוגמנית וגם אייקון אופנה". באותה נשימה יש לאותה עלומת שם הסבר להיעדר נשים בולטות במוזיקה: "יכול להיות שבסופו של דבר אנחנו בוחרות להיות בתפקידים שונים בתחום. במשרדי הבוקינג, בניהול האישי, בהפקות וביח"צנות, ולא בקדמת הבמה".

גרון עמוק צודקת, וצודק גם יואב קוטנר באומרו שלא מספיק לשיר: בתעשייה המוזיקלית שלנו צריכות הזמרות ליצור דברים נוספים מלבד שירים, וברגע שהן שמות את עצמן בפרונט, קשה להן יותר לעבוד בשביל עצמן - בכל זאת, לא כל טאלנט הוא מולטי־טאלנט - והן מעדיפות להישאר מאחורי הקלעים ולעבוד בשביל מישהו אחר.

רק לואי להב רגוע. מי שהפיק אלבומים לתמוז ולשלמה ארצי, וגם לקרן פלס ולדנה ברגר, אומר ש"הדברים האלה מעגליים. הרבה פעמים אלבום אחד יכול להרים את התעשייה כולה, ואני מאמין שבקרוב נראה שינוי".

אוקיי, אז נחכה לבקרוב.