מספר מושלם

1

"כן, מזומן. נהדר". הוא ניתק.

"היי, גרי?", אמרה הבחורה בפתח. באמת כוסית. לבושה קצת כמו פרחה, חצאית עור קצרה־קצרה, חולצה לבנה צמודה עם חלון פתוח בצורת לב שמשקיף על מרפסת נהדרת. גם תיק של ורסאצ'ה כמו שהוא קנה לאשתו ל־11 שנות נישואים ועקבים של מטר. וואלה.

"אני אבּי, דיברתי עם המזכירה שלך, היא אמרה שאני יכולה להגיע בתשע. הקדמתי?".

"אבּי, כן, שלום". גרי נשען על ידיות הכיסא שלו והתרומם. "האמת שציפיתי לגבר. רשום לי אבי. טוב, לא משנה. את יודעת שמבחינה נומרולוגית אין לדגש משמעות. דווקא לשעה שהגעת, למשל, אולי יש. וגם לשם כמובן. מה זה, קיצור של אבּיגיל?".

"סוג של. תודה שאתה מקבל אותי בשעה כזאת, זה פשוט דחוף ורציתי את הכי טוב בתחום". אבּי רכנה והגישה לו את היד ביחד עם החזה.

"שטויות, אני פשוט מצטער שבדיוק הזמנתי פיצה. רותי הולכת בשש וכמעט ברח לי מהראש שמישהו עוד אמור להגיע. את רעבה?".

"אני לא אוכלת פיצה בשעות כאלה".

"את דוגמנית?".

"וואו, לא, תודה רבה", אבּי אמרה. "אני עיתונאית, שחקנית ויוצרת. אולי ראית אותי ב'הישרדות'?".

"בטח, בטח". לא באמת. "איפה את כותבת?".

"יש לי טור קבוע", היא אמרה והסיטה מבט לרגע, "ב'בננות'".

"בואי, שבי. אולי יהיה לך יותר נוח על הספה".

גרי החווה ימינה מהשולחן, לכיוון ספת הבד הסגולה, וניגש להתיישב בעצמו על אחד מהכיסאות שמיועדים לאורחים כך שיוכל לדבר עם הלקוחה החדשה שלו בלי שהשולחן יחצוץ ביניהם. האמריקאים קוראים לספות הכפולות "מושב אהבה", אבל גרי הושיב שם את כל הלקוחות שלו, גם הרגילים למראה.

"אף פעם לא הייתי במשרדים של הסנטר. הנוף מכאן הורס".

"תודה, אני מרגיש פה בבית". גרי היה גאה במשרד שלו. קומה 20, חלון ענק שמשקיף על בוגרשוב והמלונות בטיילת והירח, בדיוק מול הספה. בין לבין שטיח אוזבקי בהיר, המון כדים וחפצי אמנות מאנגליה ומאפריקה ומטיזנאמו, פסל פלדה של ציור רורשאך וגם בחורה שחורה וערומה בגובה חצי מטר עם בטן של הריון וציצים ענקיים. את כולם הוא קנה מהפסיכולוג שהחזיק את המשרד לפניו. הדוקטור התקין שתי מחיצות במסדרון שמוביל מהדלת החיצונית לחדר ההמתנה ואז לכניסה למשרד עצמו, ודיפן את הקירות בספריות עץ כדי

 לוודא ששום פיפס לא יזלוג החוצה ללובי המעליות או למשרד עורכי הדין שחולק את הקומה. על הקיר הריק היחיד, שפונה אל המקלחת והשירותים האישיים שלו, גרי תלה ציור של דג וארבע תעודות ממוסגרות: תואר במינהל עסקים מ־UCF בפלורידה, ותעודות מהמכון לנומרולוגיה קבלית, מרכז "רוח ואדמה" והקולג' ללימודים הוליסטיים באנגליה.

"טוב, אבּי. אפשר לקרוא לך אבּי? דבר ראשון אני רוצה להגיד לך שמה שהולך לקרות כאן הוא בהחלט סוג של טיפול. מה שתאמרי לי, כל מה שתאמרי לי, יישאר בינינו". גרי הישיר מבט לעיניים ירוקות. "בסדר? זאת לא התוכנית שלי בערוץ 10. זה רק את ואני, אני לא מספר על זה לאף אחד".

בדרך כלל הוא היה לוקח הפוגה של שנייה בסוף המשפט הזה, ואז מוסיף, "אפילו לא לאשתי", ועושה תנועת חיתוך קלה באוויר כדי להראות כמה הוא דיסקרטי ואמין, אבל נראה לו שהיא הבינה.

"טוב, בואי ניגש לעסק. מה השם המלא?".

"אבּיגיל, או אביגיל, סלוצקי".

"זה בסדר. את יודעת, הרי, שהשם המלא שלי זה גרשון, אבל גרי זה הרבה יותר חזק מבחינה גורלית. תאריך לידה מלא?".

"ה־17 במרץ. 1982".

"ואת הגעת אלי לקבל תחזית כללית?".

"לא, האמת היא שמשהו ספציפי".

"אהבה?".

"קריירה".

עם כל הניסיון שלו בתהליך, גרי היה מגלה בשניות ללקוחות שלו פרטים על עצמם שלפסיכולוג היה לוקח שנים להבין. החלק המטעה היה החישובים המתמטיים.

"טוב", הוא אמר, "אני יכול לומר לך ככה לפתיחה שמספר הגורל של השם שלך הוא 1, וזה מצביע על אדם נחוש, עצמאי, אפילו קצת שתלטן. פנינה רוזנבלום למשל היא מספר 1. בעסקים זה מצוין".

אבּי חייכה כשגרי הזכיר את פנינה. "כן, אבל אני לא מתעסקת בעסקים, know you?".

"אני יודע, אבל מצד שני, כשמחברים את הספרוֹת בתאריך הלידה המלא שלך מקבלים 31, וכשמחברים את אלה מקבלים את המספר 4, וכשאני מחבר את זה עם המספר השמי שלך אני מקבל תמונה של בן אדם עם תוכנית, שיודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא מסוגל. אני פחות או יותר בכיוון?".

"בדיוק בכיוון. אני אגיד לך למה החלטתי לפנות אליך - אגב, שמעתי עליך המלצות מטורפות ממאור ודנה בערוץ, אל תשאל", היא לקחה אוויר, "בקיצור, אני מתלבטת אם להיפרד מהבן זוג שלי".

"אז בכל זאת אהבה".

"לא בדיוק", אבּי אמרה. "כאילו, אל תבין אותי לא נכון, אני לא איזה כלבה שעשויה מפלסטיק, אני מתה עליו. אני רק לא יודעת אם הוא נכון לי מבחינת הקריירה. הייתי שמחה לגלות אם להישאר איתו יקדם אותי, אל תסתכל עלי ככה, או שאם אני אעזוב אותו יגיע אולי מישהו ממש מפורסם, משהו למדורי רכילות. קצת רעש, אתה יודע".

"אני לא מסתכל עלייך בשום צורה. כבר אמרתי לך, כאן זה סוג של טיפול, אני לא -".

"תראה, אני בצומת ענקי בקריירה שלי. הרי 'הישרדות' הסתיימה לפני שנה, ובינתיים עשיתי רק דוקו שאף אחד לא ראה על ביקור בארץ של איזה קראטיסט שאף אחד לא שמע עליו, אבל יצא סרט מהמם, באמת. בערוץ קוראים לי רק לכל מיני תוכניות בוקר, אני צריכה לקום בשש לפעמים ובא לי

 למות. אתה יודע שאפילו לא הקפיצו אותי להיות שופטת אורחת ב'לרדת בגדול'? כבר התחלתי לחשוב ששוכחים ממני. אתה לא בעולם הזה, אתה לא יודע איך זה", אבי המשיכה לפני שגרי הספיק להגיב, "אבל ככה", היא אמרה והצליפה אצבעות. "עכשיו אני באודישנים המסכמים של הזדמנות פשוט ענקית, אתה יודע, סוף סוף תפקיד עם תוכן והכל".

"אני מאוד שמח לשמוע. אפשר לשאול מה זה?".

"אפילו רצוי". אבּי שלחה יד לתיק שלה. "שמעת על 'מחוברות'?".

היא שלפה מצלמת וידאו קטנה והניפה אותה. נורית אדומה נדלקה מולו וגרי מיד חייך. "אז זה פחות או יותר אותו רעיון, רק שלא מופיעות כאן ילדות קטנות מתלהבות ורווקות מתבכיינות מעפנות כאלה. כל מי שמשתתף יביא בעצם את הסיפור של העיר שלו דרך חוויות אישיות, ואני נבחרתי לספר את תל אביב. זאת אומרת, עוד לא נבחרתי רסמי, אבל אני מתחרה מול איזה מישהו מ'השועלים', אז אני 95 אחוז בפנים, וזה הולך להיות ממש גדול. עודד פז עושה את הרצליה, מצאו גם איזה מישהי מרחובות, לא יודעת. בכל מקרה, מה אתה אומר? I need all the help I can get".

2

הוא המשיך לצעוד. בשעה הזאת היעד שלו יהיה לבד, מבודד. אתמול בשעה הזאת הוא ישב בדירה של דנה נאור בהרצליה, היא מנסה להסביר לו למה היא רוצה שהוא ירצח מישהו, הוא בעיקר המום.

מכל החברות המשונות של החברה שלו, עומר ידע שדנה הכי מטורפת. יפה, אשכנזייה כזאת, כאילו שקטה, יש לה גם איזה תואר בכלכלה או משהו. אבל מצד שני, כשהיא מדברת אתה קולט שהיא כולה בראש של רוחניות, אסטרולוגיה, קבלה, טיזנדאלי. לוקחת כל דבר לקיצוניות. עומר אפילו לא

 התרגש כששמע שהארוס שלה זרק אותה, כי כל החיים של דנה זה משבר אחד נורא גם ככה. וחוץ מזה, הוא ניחש שהיא בטח היתה שרמוטה ובגדה בו. אבל איפה: מתברר שהארוס שלה אפילו יותר שרוט ממנה. גם יותר שרמוט.

אתמול עומר ביקש מדנה שתסביר לו את זה עוד פעם לאט, שיבין. היא שאלה אם הוא בכלל מכיר את חזי בוחבוט.

"העבריין?".

"הבלרינה. בטח שהעבריין. הבוס שלי לשעבר כשעבדתי בנמל". היא לקחה שכטה מהווג שלה. "אתה יודע ממה בוחבוט מתפרנס?".

"יש מישהו שלא יודע? אך ורק ממועדונים, סמים ופרוטקשן".

"כבר אין לו מועדונים. ומה הוא יכול לעשות עם כל הכסף שהוא מרוויח?".

"אנא עארף, לקנות וילה?".

"אל תשחק אותה מטומטם". עוד שכטה. "אם הוא יקנה וילה לא ירצו לדעת מאיפה הכסף?".

"יאללה", עומר אמר והוסיף תנועה עם היד. "אז הוא נותן אותו לגרי הנומרולוג מהטלוויזיה? במה זה עוזר לו? תקשיבי, אל תנשפי עלי, יש לי בר מצווה מחר בצהריים".

"כי גרי הנומרולוג מחזיר לו אותו".

עכשיו השרמוטה נשפה עליו בכוונה. "תראה, זה לא כל כך מסובך: גרי הבן זונה הזה מכניס כל חודש 150 אלף שקל לפני מיסים. הוא היה משוויץ לי על זה כל הזמן כשהייתי סטודנטית שלו. חוץ מהמכללה יש לו את הטלוויזיה, ואל תשכח את הפגישות ייעוץ להריסת חיים שהוא עושה. יש לו ים, אבל ים קליינטים מפורסמים, אז על כל שעה הוא לוקח 1,500 שקל".

"די נו", עומר תפס לעצמו את האוזניים. "אל תגידי לי ששילמת לו 1,500 שקל על השטות הזאת".

"זה שאתה לא מבין במשהו לא אומר שאתה צריך לזלזל בו", דנה אמרה. "הניתוח שהוא עשה על האופי שלי ושל יקי היה על השקל. גרי פשוט היה צריך לשמור את המסקנות שלו לעצמו. הרי אם נהיה רציניים, נומרולוגיה לא באמת יכולה לחזות את העתיד. היא בסך הכל כן נותנת לך מפה מדויקת על האדם כרגע".

"אם נהיה רציניים, ברור".

"אז אני הבנתי את זה, אבל יקי, בגלל שהוא טהור ותמים, עוד הקשיב לו גם לגבי העתיד שלנו, אתה מבין?".

דנה מעכה את הסיגריה כאילו היא מנסה לכבות את הסנה הבוער, ואז קברה את התלתלים שלה בין הידיים. "אני לא מאמינה, אני פשוט לא מאמינה שאיבדתי אותו. כאילו, אתה קולט? לכל אחד מאיתנו יש גורל מסוים, והגורל שלי היה להיות עם יקי. ועכשיו, בגלל הגרי החצוף הזה, הוא הרשה לעצמו להיכנע לנפש החופשייה שלו ואני איבדתי את הנפש התאומה שלי. עומר, בגלל גרי איבדתי את הגורל שלי".

"אני חשבתי לרגע שיקי פשוט זיין מהצד, אבל אם את אומרת שהוא נכנע לנפש החופשייה שלו -".

"אתה לא מבין שהוא לא היה עושה את זה אם גרי לא היה אומר לו?".

"דנה, יקי הזדיין מהצד כי גרי הנומרולוג אמר לו?".

"לא במילים האלה, אבל כן. הוא אמר לו בטיפול פרטי שלא ייקשר אלי כי אני אעזוב אותו בקרוב, אז יקי החליט להקדים תרופה למכה. גרי אמר שלדנה נאור, שנולדה ב־5.5.1984, יש פשוט חמש אחד גדול שתקוע בה והיא לא

 יכולה להילחם בו, חמש שלא נותן לה להיות כבולה אפילו אם זה לטובתה, שמכריח אותה לזרום כל הזמן כמו מים, כי אחרת היא הופכת עבשה ועכורה וחסרת חיים. אתה לא מבין את זה?".

"ואת לא חמש?".

"אני אחושרמוטה חמש. אבל אני כן יכולה להילחם בזה".

עומר אייל לא היה אף פעם פייטן בבית כנסת כמו משה פרץ. אחד מאמין באלוהים, אחד מאמין בישו. להאמין במספרים לא נשמע לו כמו בעיה מיוחדת. הבעיות מתחילות כשמצפים מהאמונה לעבוד.

"אוקיי, אז הגרי - למה אני קורא לו גרי? לבן אדם קוראים גרשון. אז הגרשון הזה עשיר. מה זה עוזר לבוחבוט?".

"בוחבוט משתמש בעסקים של גרי להלבנת כספים. ל'נומרולוגיה קבלית בע"מ' יש שלושה חשבונות בנק, אבל מס הכנסה יודע רק על אחד מהם והרשות לאיסור הלבנת הון יודעת רק על השניים שנמצאים בארץ".

"הרגת אותי. תסבירי לי פשוט איך גרשון מכפיל ככה את הכסף שלו".

"לא אמרתי מכפיל. החמדן הזה מלכלך את עצמו בשביל עוד איזה 10,000 שקל כל חודש", דנה אמרה. "עזוב את הרשות להלבנת הון: בוחבוט פשוט מחלק את הכסף השחור שלו בין כמה חברות אמיתיות, אין לי מושג, אני רק יודעת שהמכללה של גרי היא אחת מהן. חכה שנייה".

דנה התחילה לשלוף עוד ווג מהקופסה, אבל עצרה באמצע.

"יש לך אולי מרלבורו?", היא שאלה.

"זה לא בריא לי לקול אני מסביר לך".

היא שלפה את הווג עד הסוף, הדליקה אותה ולקחה שאיפה ארוכה. "הקיצר, בוחבוט מעביר לגרי בכל חודש 50 אלף שקל במזומן, פלוס מינוס כמה עשרות אקסטות. את ההכנסה הלגיטימית שלו גרי שם רק בחשבון שמס הכנסה יודע עליו, בבנק לאומי". עוד שכטה. "את ה־50 שבוחבוט נותן לו במזומן הוא מפקיד בחשבון בבנק אחר".

"ומה, שמה עמוֹת אלה?".

"לא עמות, אבל איזה סיבה יש להם לבדוק? גרי בן אדם מוכר, יש לו הכנסות ידועות מכל העסקים שלו. למה בעצם שלא ייכנסו לו 50 אלף לחודש?", דנה אמרה. "בבנק פשוט חושבים שהם מקבלים ממנו את ההכנסות החוקיות שלו, בכל הפקדה אפילו מערבבים איזה צ'ק או שניים".

"ואז גרשון מעביר את הכסף לבוחבוט? את צריכה לאפר".

"כן, פחות 20 אחוז עמלה. 80 אחוז עוברים לחשבון באיי קיימן, משם זה עובר לקפריסין, ובסוף בוחבוט קונה לעצמו יאכטה או אקסטות או מה שבראש שלו".

"לא יותר פשוט בשביל בוחבוט להעביר את זה לקפריסין בעצמו?".

"איך? לצאת מהארץ עם עשרות, מאות אלפי שקלים כל חודש לאותו יעד?".

עומר חשב על זה. דנה זרקה את הסיגריה למאפרה. "הייתי אומרת לך שאני רוצה את יקי בחזרה, אבל אני לא חיה באשליות. אני רק רוצה לשמוע ממך שגרי מת. תהרוג את הבן אלף כלבות הזה, שימות".

עומר לא הקדיש מעולם הרבה מחשבה לגרי הנומרולוג, והגילויים החדשים לא הפתיעו אותו יותר מדי: מהמעט שראה בטלוויזיה, השמנמן עם השיער המושתל וחולצות הפולו נראה לו כמו מערבב מקצועי. הוא נשכב לאחור על הספה

 והסתכל על דנה. נראית כמו לינוי בר־גפן, רק יותר אשכנזייה. "תגידי, פנית אלי כי אני מזרחי, נכון? מה קרה, את לא מכירה עוד מזרחיים? אולי איזה מרוקאי?".

"פניתי אליך, עומר", דנה אמרה, "בגלל שאני יודעת כמה אתה חם על הדיסק הזה שאף חברת תקליטים לא רוצה להוציא. מה אתה חושב, שחברות כמונו לא מדברות על הכל? מה היה הטיעון שנתנו לך ב־IMC, משהו על זה ששירה מזרחית אינטליגנטית לא מוכרת רינגטונים? אל תענה, זה בסדר. מה שאני מציעה לך זאת בעצם האפשרות להפיק את הדיסק הזה בעצמך, בתנאים שלך. תקשיב", דנה נטתה לכיוונו. "את הכסף שגרי לוקח לעצמו הוא שם בכספת במשרד, מאחורי ציור קטן של דג, אני חושבת כדי להסתיר אותו מאשתו. המפתח באחת המגירות בשולחן".

"את בטוחה שהוא לא יכול לראות את העתיד או משהו?".

"אני בטוחה שבכל רגע נתון יש בפנים איזה 60 אלף שקל. קח אותם לעצמך, שזה ייראה כמו שוד, ואני אכפיל לך את זה. ביחד יש לך 120 אלף שקל על שעה עבודה, ופטרת את העולם מזבל טינופת. תגיד לי עומר, מה רע?".

"כלום, רק 25 שנה במעשיהו".

"איפה, אתה עומר אייל. מי יחשוד בך?".

אתמול הוא הסכים איתה, אבל עכשיו - פחות מחצי קילומטר מהסנטר, ברחוב צדדי בשם פילון שהוא אפילו לא ידע שקיים, מסתתר מלא ברור מה - הוא חושב להתחרט. הוא רועד, אבל הוא לא עוצר. הוא הרי לא הולך לירות בו. אין לו שום כוונה להסתבך עם בוחבוט, וחוץ מזה, הוא לא הורג אנשים. אבל התוכנית שהוא הרכיב במהלך השיחה עם דנה נראית לו יותר ויותר אידיוטית.

עומר בסך הכל חשב שאם גרשון ודנה כל כך אוהבים מספרים, אז הוא יריץ אחד על שניהם. למה לא. גרשון נשאר בעבודה עד מאוחר בימי שלישי, ועומר תכנן להתפרץ לו למשרד, לנופף קצת באקדח, אולי לגרום לשחצן המטומטם הזה להשתין במכנסיים. בהזדמנות הזאת, כשגרשון יהיה במצב רוח לדבר על פחות או יותר הכל, הוא גם צריך לזכור לשאול אותו אם הוא מאמין בשקרים של עצמו או שהוא רק מוכר אותם לאחרים, קטע של סקרנות אישית. ואז הוא יציע לגרשון לקנות את החיים שלו בחזרה. לא רק החיים שלו: אם גרי יסכים לעסקה, עומר אפילו יוסיף כבונוס את השם של מי ששלח אותו אליו, כנקמה וכעירבון שלא יישלח במקומו מישהו אחר.

הדפיקה הכפולה הקלאסית. עומר אף פעם לא הבין למה מתנקשים לא עושים את זה כל הזמן. או שאולי הם כן, מה הוא יודע.

לעומר היה רק תנאי אחד. גרשון חייב להבטיח לא להרוג את דנה. מה כן יעשו לה, הוא או איזה חייל של בוחבוט? לא ממש אכפת לו. אם הבחורה הזאת הזמינה רצח, זה מגיע לה. אם היא מספיק מטומטמת בשביל אשכרה להקשיב

 למכשפים, אז בכלל אין לה מה להתלונן. אולי יגלו אותה כמו שהגלו את רביבו. רק לחזור הביתה בלי לפחד שהיא תתגלה בסלון כבר יהיה שווה את זה.

אבל מה יקרה אם הנומרולוג ישקר וכן יהרוג אותה? הוא לא צריך את זה על המצפון שלו. או אם הוא יקלוט שעומר לא מסוגל לרצוח סטייק? אז גרשון פשוט ירים טלפון למשטרה, ואז עומר אייל יארח חברה למשה קצב.

כוס אוחתו.

לא. אם הוא לא מתכוון לחסל את גרי, עומר צריך להיות מאוד משכנע. בלי שטויות של "אתה באמת מאמין בחרא של עצמך", אלא ישר לעניינים. הוא צריך לגרום לנומרולוג להאמין שהוא רוצח בדם קר.

הוא זמר, לא שחקן. הוא מסוגל למשהו כזה?

הקול של עצמו הוציא אותו מהמחשבה הזאת. באמצע הרחוב הוא שמע את עומר אייל שר את "בלעדייך אין לי שירים" בכל ההדר של רמקול בגודל כפתור. "אני אהיה שלך גם בעוד מאה שנים/ לא אעזוב אותך תמורת אלף נשים/ לא אל תלכי ממני/ כי בלעדייך/ אין לי שירים". ואז "הופה, הופה, תן חזק גם בבוזוקי מני".

גירסת ההופעה החיה. דווקא את ההקלטה המחורבנת הזאת האמרגן שלו שלח ל"סלושיר". ברוב ההופעות הוא דווקא משוחרר, זורם, חד עם המילים.

עומר מנחש מאיפה מגיעים הצלילים עוד לפני שהוא רואה את הנער עם הסלולרי. נראה בן 14, שיער מחומצן, גמד בחולצה לבנה עם ניטים נוצצים כאלה של ערסים, מעשן והולך בפאסון כאילו הרגע דפק מכות לחצי כפר שלם.

הנער מזהה אותו. לרגע הוא כמו ילד שרואה את הנסיכה מהפסטיגל, אבל מהר מאוד תופס את עצמו. דופק מבט קטן בסלולרי, צוחק ואומר "וואלה, זה אתה".

"כבר שנים".

"איזה קטעים, יא אללה", הגמד אומר. "תכלס, שווה רצח אבּיגיל הזאת, אה, דוגרי?".

"כן, אבּי מאוד יפה".

עכשיו עומר חושב: טוב שהטמבל הזה זיהה אותי. בשביל מה יצאתי מהבית עם קפוצ'ון, בשביל הכיסים? ומה אביגיל היתה חושבת על זה באמת? היא לא היתה מוחאת כפיים, זה בטוח. היא בטח היתה אומרת שהוא נסחף עם התדמית הקשוחה שבנו לו. בעצם היא היתה צורחת ואז בורחת מהבית, והוא לא היה מאשים אותה. אבל אפילו אם היא אוכלת ושותה בחינם, צריך גם להרוויח כסף, לא?

אתמול, כשחזר מדנה, עומר פחד שאביגיל תשים לב שהוא מתנהג מוזר ותתחיל לחשוד, אבל כבר כמה זמן שהיא מרגישה לו נפקדת. וביום שישי האחרון הם השתכרו נורא באיזו מסיבה והיא התנהגה בצורה מחרידה, ומאז שניהם קצת מרוחקים אחד מהשנייה. אולי קרבה באמת רק מביאה לבוז, כמו שהיא קראה בספרים שלה, וריחוק יוצר הערצה. אבל אם הוא יקליט סוף סוף את החלום שלו, אולי היא, כולם - והוא, הוא - יחזרו לראות אותו בתור מי שהוא באמת. אפילו הגמד הזה.

עומר שם את הקפוצ'ון על הראש.

"שמע, אל תעשן, אתה לא תגדל".

"לך תזדיין, מי אתה בכלל. חושב שאתה המלך עאלק, לך", ואז מרחוק, "מנ־מניאק, ערס".

כן, זאת הסיבה שעומר אייל הולך עכשיו עם אקדח לגרשון הזה. בגלל שבגיל 30 כבר לא נראה לו מדליק שילדים בני 14 מעריצים אותו. בגלל שנמאס לו לחלטר בחתונות ובבר מצוות ולהקדיש שירים ליפית או לחלי, ואז מה אם הוא אומר שהוא פשוט שמח להופיע. הוא הולך עכשיו לגרשון כי נמאס לו להרוויח כסף מרינגטונים, ואפילו לא כמו ליאור נרקיס או משהו. סתם דרכמות. הוא בכלל רצה להיות כמו אריס סאן, לא כמו סוני אריקסון. איך הוא הגיע לכאן?

אין לו זמן לחשוב על זה עכשיו. הוא כבר כאן.

החניון העליון של הסנטר. העמדה של השומר נמצאת מעבר לעמודים. הוא מסדר את הקפוצ'ון על הראש, הלובי בטח מפוצץ במצלמות אבטחה. לוקח אוויר ונכנס פנימה ברגיל־רגיל, בדיוק כמו שהוא תכנן, ישר לכיוון המעליות. בדרך רק מפנה את המבט לשומר הלילה הרוסי הזקן ואומר: "דוקטור קורן?".

והשומר עונה: "הוא עדיין פה? זה קומה 22".

ואז עומר אייל נכנס למעלית הראשונה, שעומדת פתוחה בלובי, ולוחץ על הכפתורים של הקומות ה־20 וה־22, רק למקרה שהשומר חושב שהוא איזה איוון דראגו ומסתכל על המסך כדי לבדוק איפה היא עוצרת.

עומר משתדל להשתלט על הנשימות שלו וחוזר על התסריט בראש: גרשון יהיה לבד במשרד, אני אכנס כמו בת ימי, ארים עליו את האקדח בעבריינות ואקלל לו את האמא. אחרי זה הוא בטוח יקשיב לי. ואני לא הולך לירות באף אחד. לנשום עמוק, נו. עוד שלוש קומות. שתיים. אחת.

וככה הגיע עומר אייל, נסיך הזמר, למשרד של גרי הנומרולוג עם אקדח.

3

הדלת נפתחת במכה. המצלמה עפה לה מהיד. מישהו בקפוצ'ון שחור צועד פנימה במהירות, חוצה את המסך מלמעלה למטה, והפסל המגעיל של הכושית נופל הצידה, למטה, על השטיח. גרי מסתובב על הכיסא, ואז דוחף את עצמו עם הרגליים חצי מטר אחורה עד שהוא נתקע בשולחן. האיש בקפוצ'ון מרים אקדח וצורח "אני אהרוג אותך, יא בן זונה, אני ארצח אותך".

אבּיגיל מתכופפת להרים את המצלמה ולכוון אותה. במסך היא רואה את האיש עושה תנועה של דחיפה עם האקדח, ובום, יורה בגרי. הוא fucking הרג את גרי! האוזניים שלה מצלצלות. זה לא אמיתי.

עכשיו היא קולטת שגרי צורח, מחזיק את כף היד שלו ובוכה "ירית בי, אני מת, האצבע, איי, הורדת לי את האצבע". כנראה שהיא כבר על הרגליים, כי כשהרוצח מסתכל שמאלה הוא עושה את זה ישר לתוך המצלמה, כולו רועד.

אבּיגיל משתמשת באגודל שלה בעדינות כדי לתת זום על הפנים, ואז היא מבינה משהו: הסרט הזה ישגע הלילה את האינטרנט! רק שהוא לא יירה בה עכשיו. איזו הבעה של פסיכופת. עומר?

מה פתאום עומר? מה פתאום עומר עומד מולה ואומר "נפלט לי, נפלט לי"? אבל הוא כאילו בכלל לא רואה שהיא שם. האינסטינקט שלה אומר לה לעשות זום־אאוט ומעבר לגרי. הוא מתדרדר מהכיסא ונשמט, מדמם מכף היד על השטיח המהמם.

אבּיגיל תופסת את עצמה. עכשיו היא מבינה בדיוק מה קורה, והיא משתדלת להשתלט על הנשימות שלה ולייצב את המצלמה. "עומר, מה זה? איך גילית מה אני עושה כאן?".

עומר נראה מזיע, מבולבל ב־LCD. הוא שואל "מה? מה זאת אומרת מה את עושה כאן, את מזיינת אותו?".

עכשיו גרי מדבר. בקושי מבינים אותו, כי הוא ממלמל והפה שלו בתוך שטיח. "רגע, את מכירה אותו? אתם ביחד?".

"מה פתאום", אבּיגיל עונה לשניהם ואז פונה אל הנומרולוג. "כאילו כן, זה החבר שלי, אבל אין לי מושג איך הוא ידע שאני כאן".

על המסך של ה־Vixia פוסע עומר מצד לצד, מגרד את הראש עם היד של האקדח. שומעים אותו אומר "זה לא קורה לי, לא יכול להיות שזה קורה לי", ואז הוא נותן ספרינט מהקצה השני של המשרד ישר אל גרי וצורח לו באוזן: "היית

 אמור להיות לבד, יא בן זונה. ואת", הוא קופץ למעלה אל אבּיגיל והיא נופלת בחזרה אל הספה, מצלמת אותו מלמטה. מושלם. "מה את עושה כאן? מה זה המצלמה הזאת, אני לא מבין מה הולך פה".

אז הוא באמת לא ידע שהיא כאן. בשנה ומשהו שהם ביחד, אבּיגיל ראתה את עומר לחוץ רק פעם אחת: אחרי שהוא הלך להשמיע ל־IMC את החומרים המקוריים שלו. הוא חזר משם עם אותה הבעה חסרת אונים. "מה זאת אומרת? איך הגעת לכאן? למה ירית בו?".

תראו מה זה, הדברים הכי טובים מגיעים מהמקומות הכי לא צפויים. הסיפור הזה ייקח אותה לפריים טיים. עומר אייל יורה בגרי הנומרולוג, והחברה שלו אבּיגיל סלוצקי שם כדי לתעד את כל זה. זה כבר יופיע בגיא פינס. לא, היא חושבת בקטן: האומץ שהיא תפגין כאן יכול להשיג לה ג'וב ב"עובדה".

הוא לא יהרוג אותה. היא הפשושה שלו.

אבּיגיל התרוממה והתייצבה על הג'ימי צ'ו שלה, מתנה מ־H&M, ונעמדה בדיוק מול עומר. הפנים שלה ושלו היו באותו גובה. "ואתה אמור לדעת מה זה המצלמה הזאת. זה believable fucking un, אתה יודע, אתה אף פעם לא מקשיב לי. מה אתה צוחק, מטומטם. לפני שבועיים כבר אמרתי לך שאני עושה את 'ארץ־עיר־איש'. אולי מדי פעם תנסה לשים לב למה שאני אומרת". אפילו יצאה לה מכה על הכתף.

"שכחתי לרגע, אביגיל, בסדר? אני באמת מצטער". הוא עוד מעז להרים עליה את הקול.

"מה שכחת, רק ביום שישי לקחתי את המצלמה למסיבה של שירזי, יא אידיוט. היית איתי שם אולי?". אבּיגיל דחפה אותו בכל הכוח שיש לה. "עומר, אני רצינית, אתה מוכן להגיד לי מה קורה כאן?".

עומר הסיט את המבט ימינה, ישר לפסל פלדה מוזר שאולי קצת דומה לעטלף, ושוב חזר והסתכל לה ישר בעיניים כאילו שהמצלמה בכלל לא שם. כל כך טבעי. למניאק פשוט יש את זה.

עומר אמר "שילמו לי להרוג אותו". הוא הצביע עם האקדח בזריזות לכיוון גרי, שמיד התכווץ וגנח.

4

"אין סיכוי".

לא ייאמן שהוא פלט כדור. זה היה מהלחץ המזדיין הזה. פעם ראשונה שהוא יורה באקדח. אם הוא לא היה יורה, אולי עוד היה סיכוי לצאת מזה. הוא כבר היה מאלתר משהו, אומר שהוא בא לעשות לה איזה שיגוע.

גרשון כמעט התעלף כשהוא שמע מה עומר עושה כאן. התחיל לבכות בהיסטריה, התפלל לאלוהים, ביקש סליחה על בגידות באשתו. עומר היה צריך להצמיד לו את האקדח לראש ולהגיד לו לסתום כדי שהוא יוכל לחשוב.

לפחות הוא הוריד לגרשון רק את האצבע האמצעית ביד שמאל, זאת שעושה זין, ואבּיגיל חבשה לו את זה כמו גדולה. היא אפילו העבירה לרגע את המצלמה לגרשון בשביל שיצלם אותה עושה את זה. אז גרשון לא הולך למות. אבל עומר? עומר הולך לכלא. אבּיגיל לא תוותר על המצלמה, והוא לא הולך להרוג אותה. את אף אחד. אפילו אם הוא יצליח איכשהו לסגור עם גרי את העסקה המקורית

 שהיתה לו בראש, אבּיגיל עדיין תרצה לפרסם את הסרט שמפליל אותו. לפחות הוא גילה מה חשוב לה יותר, החבר שלה או תהילה. בסדר, החבר שלה שהתגלה כרוצח שכיר או תהילה. יהיה לו זמן לחשוב על זה במעשיהו. הוא יוכל לכתוב על זה שיר, ללכת בכיוון של ישי לוי.

הכל בגלל דנה המקוללת הזאת. היא זאת ששלחה אותו לכאן, ומסתבר שהיא גם זאת שסיפרה פעם לאביגיל על היכולות של הקוסם הזה.

כשעומר הכיר אותה, אביגיל היתה הבחורה הכי חומרנית בטלוויזיה. הוא אהב את זה בה. היא לא פחדה מהעולם שהיא חיה בו עד כדי כך שזה גרם לה לחפש עולם שלא קיים, כמו כמעט כל מי שהוא הכיר. היא היתה שמחה כל הזמן, אומרת שאין לה שום סיבה להיות לחוצה. שטאלנט רק צריך להיות עצמו, ובזה אין סרט שאפשר להיכשל. אבל כשטאלנטים חדשים התחילו לתפוס את המקום שלה ואביגיל לא מצאה מה לעשות, הדנה המגפה הזאת הכניסה לה לראש את כל השטויות האלה של אסטרולוגיה והסוד והנוד והוא לא יודע מה.

עומר החזיק את הראש וניסה להתרכז. כשהסוכנים של אביגיל ושלו הכירו ביניהם, הוא קלט מיד שהיא מסתכלת עליו בתור איזה גורמט, והוא בעיקר הסתכל עליה בתור איזה כוס. הקשר הזה יכול לעזור לשניהם, ושניהם ידעו את זה. אבל אחרי בערך חודש הוא התחיל לשים לב שטוב לו איתה, וגם היא התחילה להוריד את ההגנות שלה. היתה תקופה ארוכה שעומר ידע איך להקסים אותה בכל מצב. היא לא היתה מסוגלת לכעוס עליו ליותר מעשר דקות.

גרשון הפריע לו. "עומר קוראים לך?". הקול שלו היה יציב יותר. הוא התרומם על התחת והציץ לרגע לכיוון המצלמה של אביגיל. "אני חושב שאני יכול להשתמש בניתוח אופי. אולי ננסה להבין ביחד מה בעצם המטרה והמניע שלך בעולם הזה. עומר, תסתכל עלי, אתה מוכן לנסות?".

עומר הסתכל עליו. "תגיד, אתה אמיתי?".

אביגיל אמרה, "אולי תיתן לו צ'אנס?".

גרשון הינהן והמשיך. "מספר הגורל של השם עומר הוא 1".

עומר חיפש את העדשה. "צופים יקרים, האם אתם חושבים שגרשון באמת מאמין בשטויות שלו, או שהוא מנסה לתחמן אותי? פרסומת אחת וחזרנו".

אביגיל הזיזה את הראש מעבר למצלמה. "אוי, אתה מטומטם", היא אמרה.

"אביגיל, מספיק עכשיו, נדבר על זה בבית".

"לא, לא נדבר על זה בבית. הרגע ירית במישהו".

זה נכון.

הוא כבר לא יצליח להקסים אותה עכשיו.

"תמשיך, גרי", אביגיל אמרה. "תראה אם אתה יכול להתחבר אליו".

"עומר", הוא אמר, "מה שם המשפחה שלך?".

"תזדיין. שם אמצעי 'לך'".

"אייל", אביגיל אמרה. "השם משפחה זה אייל. אתה רואה?", היא פנתה לעומר, "אתה לא כזה מפורסם בכלל".

"אייל זה 6", גרי אמר. "זה המספר המושלם הראשון. אני לא חש סכנה מ־6. אבל ביחד עם עומר זה 7. כבר כמה ימים שאני חש צמרמורת, ממש אימה שעוברת בי, כשאני חושב על 7". הוא עצם עיניים. "אתה כן התכוונת לירות בי".

"אתה באמת מאמין בשטויות האלה, אה?".

"תפסיק כבר", אביגיל אמרה. "לא כל מי שלא חושב בדיוק כמוך הוא זיוף".

"תגידי, איך אמרת לגרשון שקוראים לך, אביגיל או אבּיגיל?".

היא חזרה לשבת. "אפס. לא הצליח לך להיות זמר אז החלטת להיות מתנקש? איפה אתה חי? באמת, מצא קריירה חדשה להיות בה אפס".

"סתום גרשון", עומר אמר והצביע עליו. "אני יודע, אני יודע, אתה חושב שאנחנו בכלל לא צריכים להיות ביחד כי היא 8 ואני 7.3 וזה לא מתחלק. תצמידי ברכיים, תראי איך הוא מסתכל עלייך".

"קוראים לי גרי", גרשון אמר, "ואני חושב שאתם לא צריכים להיות ביחד כי כל אחד יכול לראות שאתם לא סובלים אחד את השנייה". הוא הוסיף צחוק קצר ושוב פזל למצלמה. "תקשיב, עומר. אתה יוצא מכאן רק באזיקים, אתה מבין את זה? חברה שלך צילמה אותך יורה בי, וחברה שלך לא בדיוק מטורפת עליך יותר, ואתה לא יכול להאשים אותה".

"לך כופף כפית, יא זבל".

"אבּיגיל", גרשון אמר, "אולי זה הזמן להגיד לו מה בדיוק את עושה כאן".

"האמת היא שרציתי לדבר איתך כבר ביום שישי", אביגיל אמרה והתחילה לקום, אבל נשארה לשבת. "תראה עומר, אני ואתה כבר לא עושים כלום אחד לשני. אתה יודע שאני צודקת. לא רוחנית, לא פיזית, לא לקריירה. אני הייתי נורא חסרת ביטחון בחודשים האחרונים, אבל עכשיו כשקיבלתי ב־95 אחוז את 'ארץ־עיר' קיבלתי גם קצת פרופורציה, והבנתי שכנראה מיצינו. קיבלתי אומץ לעזוב, מותק".

היא קמה, הלכה אל החלון הגדול, כיוונה את המצלמה אל תל אביב והסתובבה אליו. "כבר ביום שישי התכוונתי להגיד לך שאני רוצה להיפרד, רק שבסוף השתכרנו כל כך שלא עשיתי את זה. זה נראה לי לא הוגן, כאילו שהגיעה לנו חגיגה אחת גדולה אחרונה, אתה מבין? אבל אז חשבתי שאולי אני בכלל טועה, ואני לא אקבל את התפקיד או משהו. אז החלטתי להתייעץ עם גרי. בגלל זה אני כאן".

הזונה הזאת. הם באמת היו גמורים ביום שישי. הוא אפילו לא הצליח להיזכר איך הם הגיעו הביתה, רק שהם נסחבו כל הזמן עם המצלמה, והוא היה צריך להחזיק אותה, והיא סיפרה על הריאליטי הדפוק הזה לכולם מחוץ למועדון ועשתה לו

 פדיחות. "אז רגע", הוא אמר, "ביום שישי התכוונת לספר לי את זה מול המצלמה? מה רצית שזה יהיה, האודישן הקטן שלך? דרמת זבל במיטבה".

"אתה לא מבין. זה נגמר. קידמנו אחד את השני כמה שרק אפשר. אני שידרגתי אותך, אתה נתת לי Credibility, וזהו. מה", אביגיל צחקה עכשיו בקול רם, "אתה רוצה להתחתן? תשכח מזה, אני לא מתחתנת עם רוצחים".

וכל הזמן המצלמה הארורה הזאת.

"אז מה אתה הולך לעשות", גרי שאל אותו, "אתה הולך לנטרל עכשיו שני עדים?".

האקסית שלו אמרה, "כן, עומר, אתה הולך לרצוח את שנינו?".

עומר הרגיש שהוא על כיסא המרואיין וצולבים אותו. הוא רצה לענות שאין לו כוונות לרצוח אף אחד.

נראה שהנומרולוג תפס ביטחון. הוא נשען על היד הטובה, נעמד על הרגליים ואמר: "אתה רוצה לספר לנו מי שלח אותך?". האיש עדיין לא הבין את זה בעצמו. "עד עכשיו רק הרסת לי את האצבע ואת השטיח". אביגיל צילמה את היד המדממת ועברה לשטיח, מקליטה כל מילה.

"תחשוב בהיגיון", אמר לו גרשון.

ואז הכל נראה לו ברור כל כך.

הוא דפק לגרשון פצצה לפנים. הנומרולוג נפל בחזרה לשלולית הדם על השטיח. בחזרה לתוכנית המקורית.

עומר קיפץ חצי צעד ובעט לו בבטן. לגרי יצא בדיוק הקול של איזה ילד שעומר היה מביא לו מכות ביסודי. הוא התכופף אליו וצעק לו באוזן: "הזכרת לי באמת מה אני עושה כאן".

עומר פנה לאביגיל. "את רוצה שאני אהרוג אותו מול המצלמה, נכון? אני רואה את זה בעיניים שלך. את כבר רואה את הפרומואים". איפה שיש פיתרון סימן שהיתה בעיה, הוא חשב. "אני אעשה את זה, אביגיל, בחיי".

"אלוהים, זה לא קורה לי". אביגיל לא האמינה למה שהיא רואה, או לא האמינה שהיא הולכת לצלם את זה.

כתם נוסף התחיל להתרחב על השטיח ליד גרשון. הוא משתין על עצמו. "את מצלמת?".

עומר חזר להסתכל על גרי והעיניים שלו התרחבו. "אני מצטער, אבל באמת אין לי ברירה. או שאני הורג אותך ונכנס לכלא או שהורגים אותי על בטוח. אני לא רוצה שאמא שלי תשב שבעה".

עומר דרך את האקדח כמו בסרטים. כדור עף הצידה דרך חלון הפליטה. גרשון פירכס. הפנים שלו נטפו דם. השיניים שלו תיקתקו כמו היי־האט. בעולם שלו היה חשוך מאוד עכשיו.

"למסור משהו?", עומר שאל.

גרשון נשם דרך האף. "אז החרא", הלסת שלו נתקעה קצת, "אז החרא הזה בוחבוט הבין סוף סוף שאני עובד עליו. איך? אתה יודע איך הוא גילה שאני לא באמת מדווח גם על החשבון בפועלים? לא חשוב. לא יודע למה עשיתי את זה. כדי להרגיש בשליטה. תגיד לו ששנה, שנה אני מוריד לו 6,000 שקל בחודש. תמסור לו שהוא מטומטם".

עומר קם. הוא החזיר את הזיגזאוור לכיס של הסווטשרט, ואז חייך אל אביגיל. "תפסת את כל זה?".

הוא התקרב אליה ונגע בשיער שלה. היא נרתעה קצת. "את פשוט כל כך יפה", הוא אמר, ובתנועה אחת שלף לה את המצלמה מהיד. היא אפילו לא הספיקה להתנגד.

"תחזיר לי אותה. אני אלך למשטרה, אני נשבעת. אל תתעסק איתי, ככה או ככה אני מספרת להם הכל".

"רגע. ניסיתי להגיד לך שאת צודקת, אני צריך ללמוד להקשיב לך. את פשוט כל כך יפה, לפעמים אנשים לא בדיוק שמים לב למה שאת אומרת. בגלל זה אף אחד לא לימד אותך לסתום".

עומר התיישב על הספה ופלט אוויר. "טוב שאמרת שהמצלמה היתה אצלנו כשיצאנו בשישי. כמעט שכחתי את זה מרוב שהיינו שיכורים אחרי ה'ליהמן'. את זוכרת מה קרה אחרי המסיבה?".

"אין לי מושג מה אתה רוצה".

גם הזיכרון שלו היה קצת מעורפל, אבל כבר כמה ימים שמשהו בהתנהגות שלה באותו ערב מציק לו. טוב, מזל שיש דרך לבדוק. "בואי נראה", הוא אמר.

לקח לו רגע להבין איך מעבירים את המצלמה למצב צפייה. על המסך הופיע תפריט כחול עם תמונות מוקטנות מחמישה סרטונים שנמצאו בזיכרון המצלמה, והוא בחר את הסרט הלפני אחרון. שבת ה־29.1, שעה 04:22, 49 שניות.

אביגיל מילאה את המסך. לא שוט מחמיא שלה. עיניים מפוצצות, השיער נראה כאילו הרגע קמה מהמוות. שומעים רעשים מהסביבה, באסים עמומים. אביגיל התקרבה כדי שגם היא תוכל לראות את אביגיל שעל המסך מצביעה קדימה ואומרת: "אז מה אתה חו־חושב אדון אייל?". היא נקרעה מצחוק וצעדה לאחור לתוך מגרש חנייה מואר, "שכולכם מתקדמים כמוך?".

היא הוציאה את מפתחות ההונדה שלו מהכיס שלה. "תקשיב, תקשיב לי טוב עכשיו. אני רואה מזרחי, אני רואה ערס. די, אני יודעת שלא כולכם כאלה, אני מתה עליך darling שלי. אבל מה לעשות שכל הערסים מזרחיים?". אביגיל צימצמה את המבט עוד יותר. "בי־בכלל, תראה את המדינה שלנו: ערסים, דוסים", היא ספרה עם האצבעות, "רוסים, מתנחלים חולי נפש, ערבים טרוריסטיים. מחוץ לתל אביב הכל כאן חרא. חרא אני אומרת לך. מה אתה צוחק, אתה יודע שזה נכון. טוב, כנס כבר לאוטו, אתה יותר סטלה ממני".

כן, זה יספיק.

עומר קם. "אז אני מציע שתלכי למשטרה", הוא אמר, "ותגידי להם שגנבו לך את מצלמת הווידאו מהתיק. ואז תספרי את אותו דבר לחברת ההפקה של החרא הזה, כי אם תרצי לעשות מזה סיפור, אני אדאג שכל מה שמופיע כאן יתפרסם. כל מה שמופיע. בהצלחה לקבל תפקיד אחרי זה".

הוא הביט על גרשון מלמעלה.

"ואתה, אתה נותן לי את מה שיש לך עכשיו בכספת שם מאחורי הציור החמוד של הטונה, ואם אתה חותם לי לא לפגוע בו קשה מדי, אני מספר לך מי באמת רוצה אותך בר־מינן. ולא, זה לא חזי בוחבוט, למרות שאם לא תיקח את העסקה שלי או תחליט לשקר לי, לך תדע. אני בטוח שאחד כמוהו ישמח לדעת שגילחת אותו".

"יש לי פה 120 אלף שקל".

עומר הפנה את המבט אל אביגיל. "זאת חברה שלך, דנה נאור, בגלל שהיא חמש או 21 או משהו כזה. גרשון כבר יודע", הוא הביט שוב בגרשון. "אני משאיר לך כאן 20 אלף אם אתה מבטיח לי לסדר לה לפחות כמה שנים של הגליה לחו"ל".

5

במעלית הכין יובל את הקבלה של המשלוח. גרי מ"נומרולוגיה קבלית בע"מ". הוא לא התרגש. אתמול הוא הביא פיצה עם גבינה כפולה לקרן פלס.

נו כבר. נו כבר. ועכשיו חדר המתנה. מה זה, כמה דלתות יש עד שמגיעים למשרד?

יובל פתח עוד דלת ואמר "טוב, נראה לי שאני חייב לכם -", אבל הוא כבר לא הספיק להגיד "לחם שום". כשהרים את הראש ממגש הפיצה הוא נתקל במישהו, והמישהו הזה מיד התכופף והרים משהו שנפל לו מהיד. זה היה אקדח. זה היה הזמר עומר אייל, והוא החזיק אקדח.

יובל לא הצליח לזוז. מאחורי עומר אייל הוא ראה את גרי הנומרולוג בחולצת כפתורים ספוגת דם, האף שלו שבור לגמרי. הוא החזיק תחבושת סביב היד והביט ביובל כאילו הוא טופאק.

משמאל יושבת ההיא מהישרדות, איזה קטע.

ואז נהיה ליובל יבש בפה. קרב מגע. הוא מוכרח לברוח מכאן ולצלצל למשטרה.

"תגיד", תפס לו עומר אייל את היד. "בא לך להרוויח טיפ של 50 אלף שקל?".