וושינגטון הלכה על חבל דק

במשך 18 יום הטלטלה ספינת הממשל האמריקני במים סוערים. איש בוושינגטון או בכל פינה אחרת בעולם לא צפה את הצונאמי ששטף את לב קהיר. ראשי סוכנויות הביון שהעידו שלשום (יום ה') בבית הנבחרים נראו חבולים ונזופים. ראש ה-CIA, ליאון פאנטה, איש שקול ואחראי, אמר שבתוך כמה שעות מובראק יתפטר - זה לא קרה. מנהל סוכנויות המודיעין הלאומי, ג'יימס קלאפר, אמר בקול נפוח מחשיבות שהאחים המוסלמים הוא ארגון חילוני ברובו. מאוחר יותר, נאלץ דוברו לתקן אותו ולהבהיר כי רק ההנהגה של התנועה אינה כוללת אנשי דת.

המבוכה בוושינגטון לנוכח פרץ הזעם במצרים, כשרבבות צעירים בני דור הפייסבוק והטוויטר כבשו את כיכר א-תחריר - היתה מוחלטת. והממשל? הוא היה צריך להתמודד עם שתי מגמות סותרות: מצד אחד, איך לא להיראות כמי שמפקיר את בן הברית

 מובארק ומצד שני, איך לא להיראות בעיני עמו כמי שאינו עומד על העקרונות האמריקנים הבסיסיים כמו שמירה על חופש הביטוי, ההתארגנות וההתכנסות.

שמירה על העקרונות הדמוקרטים טבועים ב-DNA האמריקני הקולקטיבי, אך מאידך וושינגטון לא היתה יכולה להרשות לעצמה לדבוק במובארק ולאבד את מצרים לאחר נפילתו. ארה"ב אינה רוצה להצטייר כאויבת העם המצרי ובבוא השעה לאבד כל גישה והשפעה על המדינה המוסלמית הגדולה והחשובה במזרח התיכון, השולטת על נתיבי הנפט בתעלת סואץ ושומרת בקפדנות על הסכם השלום עם ישראל. כל אלה הם אבני יסוד במדיניות האמריקנית ובעניין זה אובמה לא היה לבד. שורה של מנהיגים דמוקרטים ורפובליקנים, ובהם המועמדים לנשיאות לשעבר ג'ון קרי ג'ון מקיין, פרסמו הודעות תמיכה במפגינים המזהירות את המשטר המצרי לבל ינקוט באלימות.

איפה הלב של אובמה?

יותר משהמשבר במצרים חשף מחלוקות בתוך ארה"ב, הוא חשף הבדלי גישות עמוקים בין ארה"ב וישראל לגבי המתרחש במצרים. בירושלים דיברו על אובמה המזגזג ויכולים להצביע על היסטוריה אמריקנית איומה של אי הבנת "התהליכים הדמוקרטיים" במזרח התיכון. מאיראן, ללבנון וחיזבאללה, דרך חמאס ועד מצרים. "הפאשלות" האלה התחילו עוד בשנות ה-70.

חגיגות הלילה בקהיר (צילום: AFP)

במשך 18 יום פעל הממשל האמריקני על-פי הפרמטרים הללו, ועקב במתח אחר ההתרחשויות בקהיר ומגיב להן בזהירות תוך שהוא מהלך על חבל דק. בשום שלב לא יצאה קריאה ישירה מפי אובמה או מישהו אחר בממשלו להתפטרות מובארק. התזוזות הקלות במכבסת המילים האמריקנית נבעו מהמציאות המשתנה בשטח, או כפי שהגדיר זאת דובר הבית הלבן: "המצב נזיל". 

מחכים למובארק

כל זה אינו אומר שלא היו חילוקי דעות בממשל. מזכירת המדינה קלינטון ושר ההגנה גייטס הזהירו מפני מהפך מהיר מדי שלא יאפשר למפלגות להתארגן ויתן לאחים המוסלמים יתרון מכריע בבחירות. מאידך, עוזריו הליברלים של אובמה לחצו להגביר את התמיכה במפגינים. בסופו של דבר לא ארה"ב קבעה, אלא המפגינים במצרים וכל מה שנותר לממשל זה להלך בין הטיפות, ללחוץ על הצבא המצרי לא לפעול בכוח ולקרוא למפגינים לא לפעול באלימות. וכשמובארק שיגר סוכנים ושוטרים סמויים להתעמת עם המפגינים ולעצור עיתונאים - זה גם היה השלב שבו הזהיר הבית הלבן את מובארק בהפסקת הסיוע הביטחוני והכלכלי.

מכאן ואילך ניסו האמריקנים לדחוק במובארק קלות לפנות את הזירה, מבלי שייראו כמי שדוחפים אותו לפרישה. בבית הלבן חיכו להופעתו של מובארק וזה קרה ארבעה ימים אחרי פרוץ המהומות. אובמה קיווה שמובארק יתווה בנאומו הצעה מעשית לרפורמות, ובמקום זאת קיבל נאום קשוח עם הבטחות סרק. בתחילת השבוע, כשהשליח האמריקני המיוחד למצרים, פרנק וויסנר, הצהיר שמובארק צריך להישאר בשלטון, כבר מיהרה קלינטון להסתייג מדבריו. מה שהיה נכון לתחילת ההפגנות, כשוויסנר נשלח לפגוש את ידידו המצרי הוותיק כדי לתאם מהלכים, כבר לא היה בתוקף כעבור ימים ספורים.

המנוף האמיתי של האמריקנים הגיע בסופו של דבר מכיוונו של צבא מצרים. זהו הצבא שקציניו התאמנו במשך עשרות שנים בארה"ב וביניהם לבין קצינים אמריקנים יש יחסים מצויינים.

 בממשל עקפו את מובארק והחלו ללחוץ מאחורי הקלעים להתפטרותו של הנשיא. ב"יום חמישי השחור" הם היו משוכנעים שזה הולך לקרות. ראש ה-CIA דיווח על-כך מול המצלמות ואף אובמה דאג להתבטא על היום ההיסטורי שצפוי.

בבניין מחלקת המדינה המתין הישאם מילחם, כתב רשת אל-ערביה, לראיון עם קלינטון. מזכירת המדינה היתה בטוחה כל-כך שמובארק יודיע על התפטרותו שהיא היתה זו שזימנה את הכתב הערבי לראיון שמטרתו יחסי ציבור לארה"ב בקרב הערבים. אלא שמובארק היכה שוב את בכירי הממשל בהלם. הראיון בוטל וגם הנשיא דחה את הצהרתו כדי להסתגר עם עוזריו במשך כמעט ארבע שעות.