ועדת טיקל

"כשאני מדגדג את אשתי בכפות הרגליים", כותב לנו הקורא צבי, "היא מתלוננת שזה לא נעים לה. אבל האם עודף דגדוגים יכול להזיק? ואם כן, האם דגדוגים אסורים על פי אמנת ז'נבה?". בוודאי תתפלא לשמוע, צבי, אבל התשובות לשתי השאלות שלך הן כן וכן. כאילו, בהתאמה.

הדגדוג הוא שני סוגים של לחצים שפועלים חיצונית על העור. הראשון נקרא "קניסמסיס", והוא קליל יותר, כמו מגע של נוצה. בדרך כלל הוא לא גורם לצחוק, אלא רק לתחושה מנג'סת של גירוד וחוסר נוחות. את סוג הלחץ הזה חווים גם בעלי החיים: להם הוא גורם להתגרד מתוך מחשבה שחרק או טפיל מסתובב על העור שלהם, וכדאי לגרש אותו לפני שיעשה נזק. לא נעים? גם לא נורא.

הדגדוג השני, "גארגלסיס", הוא לא סתם אי נעימות: הוא אינטנסיבי יותר מקודמו, ומפעיל לחץ על האזורים הרגישים בעור ועל חיישני הלחץ שמתחת לעור. מסיבה שעדיין לא לגמרי ברורה, הסוג הזה גורם למדוגדג לצחוק בלתי נשלט ולעיתים בלתי נסבל. ברצינות, זה כבר נבדק: מחקרים מראים שרק שליש מהמבוגרים מודים שהם נהנים מדגדוגים, שליש נוסף יסבלו אותם אם יהיו חייבים, וכל היתר מדווחים על התפתלויות קשות ועוויתות שרירים.

"טוב, אז ציאניד זה כן רעל" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

טוב. אבל איך לעזאזל יכול דגדוג לגרום לנזק בלתי הפיך? זאת כבר שאלה של מינון. דגדוג מהסוג האינטנסיבי שנמשך שעות ארוכות עלול להשאיר סימנים וחבורות על העור, ומסוגל אפילו לגרום לאובדן נשימה עד חשש מחנק. לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש אפקטיבי בדגדוגים להסבת כאב, גם כשיטה נקייה לעינוי אסירים וגם לצרכים אחרים: בסין של שושלת האן השתמשו בדגדוגים גארגלסיסיים כדי להעניש את בנות האצולה הסוררות. קצת לפני כן, בתקופת האימפריה הרומית, נהגו לענות פושעים בדגדוג קיצוני במיוחד: כפות רגליו החשופות של הקורבן נטבלו במי מלח והוגשו כמנחה לעז רעבתנית, שליקקה אותן בשמחה. מהר מאוד התחלף הדגדוג המשעשע בכאב של ממש, כי לשונה המחוספסת של העז גירדה את העור והותירה את הבשר חשוף ומדמם. עם זאת, לפושעים הוצעה בחירה בין זה לבין 20 דקות של "צחוק מעבודה". 

עדות אחרת לעינוי מדגדג מגיעה מחצר המלוכה ברוסיה, שם החליטה הצארית קתרינה להעניש את אחת מהמשרתות שלה: הנערה נקשרה לספה במרכז החצר, ושתי מדגדגות מקצועיות התיישבו לעבוד על כפות רגליה. הנוכחים העידו שהאסירה סבלה מייסורים קשים, ואחרי שעה בערך היתה קרובה לעילפון מרוב צרחות, עוויתות וחוסר יכולת לנשום. הצארית קתרינה הסכימה לעצור את הדגדוגים רק כשהיה חשש שהנערה תמות ולא יהיה מי שיקפל כביסה. איך אומרים, צארת רבים.

ובחזרה לתקופתנו: אמנת ז'נבה אוסרת כידוע כל צורה של עינוי פיזי או מנטלי, ולאור האמור לעיל, כנראה שאפשר להכליל דגדוגים מיותרים בהגדרה הזאת. לא באופן רשמי, כמובן, אבל אם אשתך תתעקש, כנראה שתיחשב כמי שעבר על החוק. אז אם אתה לא רוצה לפגוע בה פיזית, צבי - אפשר לקרוא לך מוטק'ה? - כדאי שתפסיק את הפור־פליי המוזר הזה. לחלופין אתה יכול לחפש אישה שלוקה בקניסמולגניה, שזאת נטייה להגיע לסיפוק מיני מדגדוג במקומות תמימים, אבל בטח כבר ידעת את זה. 

זין אטומי

האם אפשר להתחסן מפני קרינה? לא, כי חייב להיות משהו יותר טוב מלהסתובב עם נייר כסף על הראש

"האם אפשר לקבל חיסון נגד קרינה רדיואקטיבית כמו שמקבלים חיסון לשפעת?", שואלת הקוראת גילי. וצר לנו לאכזב אותה, אבל התשובה היא לא. או לפחות עדיין לא.

חיסון פירושו הזרקת וירוסים או חיידקים בגירסה מוחלשת או מתה, כך שהם לא מהווים סכנה לגוף. תאי הדם הלבנים - שמהווים חלק מהמערכת החיסונית שלנו - עורכים היכרות מעמיקה עם הפולשים ולומדים את נקודות התורפה שלהם, כך שבפעם הבאה שיחדור לגופנו הווירוס הם יחסלו אותו על המקום. וזה בדיוק מה שלא קורה כשחומר רדיואקטיבי פולש למערכת שלנו: במקרה כזה המחסלים הלבנים לא יזהו אותו, ולכן לא יצליחו לסלק אותו מהגוף.

במשך שנים טענו המדענים שאין סיבה להזריק חומר רדיואקטיבי כפעולת מנע. אם הזרקנו הרבה, נקבל הרעלת קרינה ואולי גם סרטן; אם הזרקנו מעט, הוא יחלחל במהירות אל הכליות ויעזוב את הגוף תוך זמן קצר. אבל בשנים האחרונות נשמעים קולות אחרים מכיוונם של מדענים אוונגרדיים, הטוענים שקרינה בכמות מועטה דווקא יכולה למנוע סרטן.

זה אמור לקרות בגלל היבט נוסף של תאי הדם הלבנים, שפועלים כיחידת חיסול של תאים טרום־סרטניים. המדענים הנ"ל מתעקשים שמעט קרינה רדיואקטיבית תכניס את המערכת החיסונית לכוננות גבוהה, ותשלח את התאים הלבנים למגר כל תא שייחשד כבעל פוטנציאל סרטני. אז כן, יש היגיון מסוים ברעיון של חיסון קרינה, אם כי הוא טרם הבשיל. היי, רוצה להתנדב לניסוי?