המוות המצויר זה חלק מהחיים
המוות, כך נהוג לחשוב, מסמל את הסוף. אלא אם כן אתה גיבור על בקומיקס - שם החזרה לחיים היא עניין שבשגרה. זה מה שקורה כשהמוות הופך למהלך מחושב ומכוון רייטינג
"הלפיד האנושי", או בשמו האמיתי ג'וני סטורם, היה החל משנות ה-60 ולאורך שנים רבות, לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בארסנל הדמויות של מארוול קומיקס. הוא אפילו זכה לזריקת עידוד פופולרית בעקבות שני הסרטים בהם גילם אותו כריס אוונס (אותו אוונס שמשחק עכשיו גיבור אחר של מארוול, קפטן אמריקה, אבל נחזור אליו בהמשך).
העלילה בדרך למוות לא באמת רלוונטית (עטיפת הקומיקס)
"הלפיד האנושי" הקריב את חייו במהלך הרואי, במטרה להציל את חיי חבריו לצוות, בנקודת השיא של סיפור שהתהדר כבר בפרסומיו הראשונים, בכך שאחד מחברי הרביעייה ימצא את מותו בסופו. העלילה בדרך לרגע המוות לא משנה כל כך, ממש כמו הגילוי מי מהגיבורים ימות. כי ברגע שאחרי הגילוי, הקורבן והאפוס כבר לא משנים. גם לא התהייה על מתי ואיך המת ישוב, אם אכן ישוב.
הכל בגלל לויס
מוות וחזרה לחיים הפכו לדבר שבשגרה בקומיקס. כולם עשו את זה לפחות פעם אחת בקריירה, ולרוב הריגת גיבור לא נובעת מתוך העלילה, אלא כשיקול חיצוני. מותו של הלפיד הוא רק דוגמה בשרשרת דוגמאות מצערות, בהן דמות אהובה מוצאת להורג במטרה לעורר עניין מחודש בסדרה שקצת איבדה מהרייטינג שלה.
אך החייאתה של סידרה מקרטעת אינה הסיבה היחידה להרוג גיבור על. דוגמה לסיבה נוספת ניתן למצוא במותו של גיבור העל המקורי: סופרמן. ב-1992 העולם הזדעזע כאשר איש הפלדה נפל חלל במהלך קרב אימתני נגד נבל, שכל מטרתו היתה לזרוע הרס, ונראה כאילו נוצר במיוחד להרוג את הבן האחרון של קריפטון. האמת היא שלא הנבל, בשם ההולם "Doomsday" היה זה שסגר את הגולל על סופרמן, אלא לויס ליין, או יותר נכון לויס וקלארק.
חתונת הדמים. סופרמן מת ולויס נשארה (עטיפת הקומיקס)
סדרת הטלוויזיה, הזכורה לטובה, היתה אמורה להסתיים בחתונתם של גיבוריה. למרבה הצער, גם בקומיקס המקורי, תכננו את החתונה לה מצפים הקוראים כבר עשרות שנים, אך חברת האחים וורנר, הבעלים של DC Comics , הטילה וטו על כך שהחתונה בסדרה, והחתונה בקומיקס יתרחשו במקביל, ודרשה לדחות את החתונה בקומיקס בשנה.
הכותבים, שנתקעו במפתיע עם שנה של סיפורים בלתי מומצאים, החליטו פשוט להרוג את סופרמן ולהחזיר אותו חזרה בסיפור ארוך ומסורבל, שנמשך 12 חודשים. כך הם צייתו להוראות ההנהלה, וגם החזירו עניין לקומיקס שאיבד מיוקרתו מול הצלחת הסדרה.
מוות אופנתי של גיבורים
גם באטמן חזר לאחרונה מהמתים, אך שנים לפניו, הדבר כבר קרה לשותפו הצעיר רובין. בשנות ה-80 רובין המקורי, דיק גרייסון, התבגר והוחלף בנער פלא חדש. קהל הקוראים התקשה להתחבר לגרסה החדשה והמחוספסת יותר של רובין, שהפך לנער רחוב פרחח, ובמהלך מהפכני שלפני עידן כוכב נולד וההצבעה באסמסים, נכתב סיפור שאת סופו קבעו הקוראים באמצעות הצבעה לאחד משני מספרי טלפון.
הריאליטי של רובין: הטלפונים של המעריצים חרצו את גורלו
בסיפור רובין מצא את עצמו לכוד במחסן ממולכד, ותפקיד הקוראים היה להצביעמ ולבחור: האם ישרוד את הפיצוץ או לא. וכך, בהפרש של 72 קולות בלבד נחרץ גורלו, והוא פינה את מקומו לילד שלישי שילחם בפשע לצד איש העטלף, וכמובן חזר שנים אחר כך, כנבל נקמן.
ואם בלובשי טייטס המלווים בילדים עסקינן, בשנות ה-40 קפטן אמריקה התהדר בילד עם מסכה, שעזר לו להילחם בנאצים. באקי היה לקפטן מה שרובין היה לבאטמן, דמות שהילדים יוכלו להזדהות איתה ודרכה להצטרף להרפתקאות. דמותו של באקי נעלמה מעולם הקומיקס לפני כ-50 שנה מחוסר רלוונטיות. מלחמת העולם השניה הסתיימה והעניין במעלליו הפטריוטיים של הנוקם הראשון דעך כמעט לגמרי.
כשחזרו לכתוב על קפטן אמריקה בשנות ה-60, צוין בדיעבד שבאקי כבר מת ודמותו הוזכרה רק בפלאשבקים. כל זה השתנה כאשר העלו את דמותו מן האוב ב-2005, במטרה לאפשר לכותבים להרוג בשלום את הקפטן עצמו, אבל זה בסדר, כי גם הוא כבר חזר מאז.
קינה בסגנון פוליטיקלי-קורקט
המוות והחזרה לחיים אינם נחלתם של גיבורי העל בלבד, כי גם הגיבורות לא טומנות ידן בצלחת. ג'ין גריי, או פיניקס מאקסמן, הציבה רף חדש בכל הנוגע לכמות הפעמים בהן את יכולה למות ולחזור. הפעם הראשונה והשניה היתה במסגרת "סאגת הפיניקיס" בשנות ה-80. מדובר בסיפור מדהים באמת, על מוות, קורבן, אהבה וחברות, המסתיים בדרך היחידה שסיפור כזה, המוכר כאחת מקלאסיקות הז'אנר, יכול וצריך להסתיים.
מוות נשי בפיניקס. מהלך מחושב ומכוון ריטינג
פיניקס, שמזכירה קצת את "הלפיד האנושי", נותנת את חייה בקומיקס, על מנת שאהוביה יחיו. אך מקרה זה מדגים את התחושה, שנדמה שכל פעם שכותב אקסמן נתקע בלי רעיון, פשוט מוציאים את פיניקיס מהקבר לעוד כמה חוברות, עד למוות הבלתי נמנע הבא. השימוש במוות כשטאנץ והמחזור של קווי עלילה ישנים ואהובים על מנת לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה, הוא לא שיקול נרטיבי, אלא מהלך מחושב ומכוון רייטינג.
המוות אמור להוות נקודת מפנה דרמטית בסיפור ובמיתולוגיה של הדמויות בהן הוא נוגע. מדובר על ארוע מכונן אשר אחריו, שום דבר לא יהיה כפי שהיה. אך בתעשיית הקומיקס של היום, המוות הפך ללא יותר מגימיק שמטרתו לעורר עניין מחודש בסדרה שהרייטינג שלה צנח, או לייצר באז לקראת יציאתו של שובר קופות חדש.
דמויות אהובות נשחטות על ימין ועל שמאל כדי לבשר על איום קרב שכדאי שכולם יתעניינו בו, או במטרה
לפנות מקום לגלגול חדש ואקטואלי של אותה דמות. למשל, חיסול גיבור לבן, כדי להחליפו בגיבור ממוצא אתני אחר, למען הגיוון והפוליטיקלי-קורקט.
מכאן שהמוות בקומיקס כבר לא מפחיד. הוא גם לא מאיים, ולמעשה איבד לגמרי מהכוח הדרמטי שלו. הגיבור האהוב עליך מת? תתעודד, תוך שנה גג הוא שוב יציל את העולם ממפגע כזה או אחר. בנוגע ל"לפיד האנושי" ז"ל, כל שעלינו לעשות זה להתאזר בסבלנות ולהמתין לשובו, ולהתנחם בכך שספיידרמן הצטרף במקומו למה שנותר מהרביעייה.
אך כנראה שגם השינוי הזה יחזיק מעמד לזמן קצר בלבד. כי, בעוד גופת הלפיד האנושי טרם התקררה, החוברות כבר מוצפות בטיזרים המבשרות על מותו הקרב, של איש העכביש. מזל שאף אחד לא ממש מתרגש.
