האם עגנון רצה להיות המשיח?
ש"י עגנון "המציא" את תאריך לידתו ביום שבו לפי המסורת נולד המשיח. קווים של דמיון נמשכים בין גואל ישראל שמגלה את ייעודו בחייו, לבין הסופר שחיפש דרך שונה מזו שייעדו לו הוריו. את יום פטירתו, שחל מחר, הוא כבר לא הצליח לזייף
עניין ידוע הוא שש"י עגנון המציא את יום לידתו בתשעה באב - יום לידת המשיח על-פי המסורת. גם שנת תרמ"ח, השנה שבחר עגנון "להיוולד בה", לא הייתה סתם שנה - אלא שנת "תרחם ציון" (סיכול אותיות של תרמ"ח), לפי הפסוק בתהילים "אתה תקום תרחם ציון..." - או בקיצור, שנת גאולה. אלא שפרופ' דן לאור מביא בספרו "חיי עגנון" את התאריך המדויק, על-פי מסמכים שמצא, לפיהם נולד עגנון בי"ח באב, שנת תרמ"ז דווקא.
גם את תאריך עלייתו לארץ דאג עגנון להתאים כך שיפול בדיוק על ל"ג בעומר, ולאור טוען בספרו שגם תאריך זה כנראה לא מדויק. מדוע ראה לנכון
גדול הסופרים לבדות תאריכים מליבו?
רבים דרשו בעניין זה, ואולם ניתן רק לשער כי שזירת קורות חייו בתאריכי מפתח יהודיים, יש בה כדי לומר שאם דבר מסוים אירע במועד מסוים - השפעתו הסגולית מתחזקת והופכת לבעלת משמעות.
למרות בחירה מושלמת של תאריך הלידה המשיחי, עגנון היה נתון בבעיה קלה בעניין בחירת ייעודו הנסתר. המשיח, כידוע, אמור לבוא משבט יהודה - ואילו עגנון, על פי המסורת המשפחתית, בן שבט לוי היה. ד"ר אלחנן שילה מתאר כיצד בספרו "קורות בתינו" כותב עגנון בגלוי שאינו יכול להיות משיח בשל סיבה זאת, אולם הוא רומז לכך שהמשיח כן יכול להיוולד במשפחתו מפני ש"משחרב הבית התחילו כל ישראל באים זה בזה". היינו שקיימת אפשרות לגלגול נשמות משבט לשבט, וכהן יכול להתגלגל גם אצל שבט לוי.
לא יהיה זה מדויק לומר שעגנון ראה עצמו כמועמד להיות משיח. אמירה כזו עלולה לייחס לו מגלומניות מטרידה במקצת. אך ניתן בזהירות לומר כי דרך התיאור המגמתי של קורות חייו היה בעצם עימות עם ייעודו.
כיצד? רעיון המשיח נולד בד בבד עם רעיון מעשה הבריאה. בשעה שנברא העולם - נברא לו גם תיקונו. כך גם אצל עגנון - בעוד שמשפחתו ניסתה לטפח אותו כרב וכתלמיד חכם, בחר הוא בכיוון שונה במקצת, וראה עצמו כאמן יוצר, שותף פעיל לרעיון הבריאה והיצירה.
חיבורו של עגנון לרעיון המשיחיות, אם כן, הוא בכך שבחר לעסוק ברעיונות היהודיים דרך סיפורת, אמנות ויצירה, כאחד שבורא מחדש ולא כאחד ששונה במה שכתבו אחרים. וכמו המשיח, שנולד כאחד האדם ובמהלך חייו אמור לגלות את משיחיותו, גם עגנון גילה את מחדש את ייעודו.
מפגש עם לילית
כמו יחסו האמביוולנטי של עגנון לייעודו, כך גם יחסו לתורת הקבלה. כבר בשנותיו הראשונות בארץ, כסופר צעיר, נמשך עגנון אל ישיבת המקובלים בית אל ואל ישיבת ברסלב שבעיר העתיקה, למורת רוחו של חברו הסופר י.ח. ברנר, שביקש "להציל" אותו מידידיו ה"מפוקפקים".
ד"ר שילה וחוקרי עגנון נוספים גורסים כי יחסו המורכב של עגנון לקבלה בא לידי ביטוי באפיון הדמויות שבסיפוריו ובשימוש במוטיבים מוכרים מתורת הנסתר, בה שלט היטב. ידיעותיו במקורות הקבליים ניכרות ביצירתו הספרותית הענפה, כאשר הוא משחק בהם כחומר ביד היוצר ומתייחס אליהם באופן המיוחד לו - לא כ"מקובל" ולא כחוקר קבלה, אלא כאמן יוצר.
כך למשל, בסיפורו "האדונית והרוכל", על מפגש בין רוכל יהודי לאדונית אמידה. רבים רואים בסיפור משל למפגש ההרסני של עם ישראל עם הגלות, שמעוצבת בדמותה של האדונית שמצוירת כלילית, דמות ה"אשה-שטן" הקבלית. היא אינה אוכלת ואינה שותה, וניזונה מדם בני אדם. היא מסמלת את כוחות הרוע בעולם, בעוד שיוסף הרוכל (המהדהד ליוסף המקראי), עסוק בתיקון הגג הדולף בביתה, רמז לתיקונים שיהיה עליו לבצע בעולמות עליונים כתוצאה מחטא המפגש ביניהם.
כך גם "סצנת הנשיקה" בסיפור - כאשר האדונית מנסה לנשק את יוסף הוא מסרב. יש כאן קריצה למשמעותה הקבלית של הנשיקה כחיבור עילאי בין רוח לרוח. אותו חיבור שעלול להיות הרסני כאשר מדובר בחיבור של תרבות יהודית עם תרבות שאינה יהודית.
במוות זה פחות הצליח לו
עגנון, שהיה אספן ספרים כפיתי, השאיר אחריו עדויות גם לעיסוקו בתורת הזוהר. בין דפי הספרים הניח עגנון מאות סימניות, פיסות נייר שגזר ממעטפות משומשות, קבלות של תרומות לבתי כנסת ושאריות נייר הכתיבה שלו, המעידות כי עסק בזוהר באופן יום-יומי. בספרייה שבביתו ירושלים מונחת על גבי מדף גבוה מהדורה שלמה של הזוהר עם פרוש הסול"ם. ד"ר שילה כותב בספרו גם על יחסו המורכב של עגנון לספר הזוהר. מצד אחד הוא דיבר בשבחו וערכו של הספר, ומצד שני הסתייג מסגנונו הספרותיואמר כי מחברו "לא ידע לכתוב".
את כל הדיסוננס עם המקורות העדיף עגנון לשלב בתחכום בסיפוריו, ובכך השאיר את העונג שבהתנצחות לפרשני ומבקרי הספרות, אשר עוסקים עד עצם היום הזה בפענוח כוונותיו הספרותיות.
ובחזרה לתאריכים הבדויים - למרבה האירוניה, את מותו לא הצליח עגנון לתזמן באופן כה מוצלח. יום פטירתו נפל על תאריך בשנה מעוברת - י"א באדר א', שלמעשה ניתן לציינו במדויק רק שבע פעמים בכל 19 שנה.
- הכותבת היא מנהלת ורכזת פעילות התרבות בבית עגנון בירושלים. הערב (יום ב', 20:00) יצוין במקום היארצייט של הסופר באירוע הכולל "טיש" עם חברי הישיבה החילונית בעיר, סיפורים ושירים.
לפנייה לכתב/ת 
