חיים ומוות ביד הפייסבוק

מילות השיר הנוסטלגי "הייתי הילד הכי קטן הכיתה" של ציפי שביט מעלות ברובינו זכרונות ילדות מחממים. אבל לילד אחד, הן הפכו לסיוט. כל "חטאו" היה שלא גבה די מהר. כולנו שמענו בחדשות איך זה נגמר. אחרי מסכת התעללויות מצד ילדי כיתתו - גם דרך הפייסבוק - הוא התאבד. בן 14.

• בקרו אותנו גם בדף הפייסבוק
  

הצטמררנו כשנוכחנו לדעת באיזו קלות אפשר לאבד ילד. כי הילד הזה, שנפשו קצה בהתעללויות, החליט להישאר ילד לנצח.  

חודש וקצת עברו, ודיברתי עם אמא שלו. הטלפון שלה הגיע במקרה לידיי. היא מחפשת מישהו שישים לב. בין ועדת טירקל לבלגן במצרים שמישהו יזכור שהבן שלה מת. בגמרא כתוב שיש סדר בעולם - אנחנו אמורים למות לפני הילדים שלנו - וכשקורה ההפך ואמא קוברת את הבן שילדה, השמיים רועשים. הם רועשים ואנחנו ישנים?

שוט שמגיע הביתה

אז מה אומרים לאמא שהכי נורא קרה לה? "שלא תדעו עוד צער"? משפט מגוחך. מאותו יום איום ועד הנצח, כל החיים, הם ידעו צער. אבל כשהיא דיברה, הכוח שלה הפתיע אותי. אני יודעת, זו שוב קלישאה מורבידית. אבל הכוח שלה הגיע מהידיעה שהסיפור לא בא לסיומו. רחוק, והפוך מכך. היא חשה שכמעט כל המעורבים במות בנה מתנהגים כאילו הסיפור לא קרה בכלל.

נאמר על הפייסבוק הכל. מה שחסרה זו כתובית אזהרה, כמו על חפיסות הסיגריות. ועדיין, על עוצמת ההתעללות דרך האינטרנט הבנתי מהאמא: "כשאצלנו הייתה התעללות בבית הספר, כאשר חזרת הביתה, חיכה לך מקום מסתור, אזור סטרילי מוגן. היום זה כבר לא קיים. ואני לא ידעתי כלום, כלום. הוא שתק. רק אחרי, כשהיה מאוחר מדי לעזור, התמונה התחילה להתבהר. האינטרנט שימש כמעין מתעד להתעללות".

לדברי האם, האינטרנט הפך לעוד כלי להתעללות, כמו שוט או מקל, אבל כזה שיכולת ההצלפה שלו מגיעה רחוק - עד הבית. הקירות כבר לא מצליחים לעמוד אל מול הטכנולוגיה הפולשנית. הילדים שלנו חוזרים הביתה, ואין להם רגע שלווה. כל רגע הם נתונים תחת אימה, אם כך בוחרים ילדי הכיתה.

שאלתי אותה האם לדעתה זה מקרה חריג, או שכל אחד יכול להפוך, בלחיצה על מקש אנטר, למתעלל אינטרנט פוטנציאלי? היא ענתה ש"המפלצתי באינטרנט הוא גם המפלצתי בחיים". אלו שהתעללו בילד שלה עשו זאת כמלאכת מחשבת - החטיפו וליטפו, חיבקו והתלוצצו אחרי כל מכה, כאילו הכל נעשה במסגרת החברות. כטורפים מיומנים, בלבלו את נפשו, עד שיכול היה לחזור הביתה חמוש בחיוך סתום. וכשהוא סגר את הדלת, החיוך ירד וההתעללות המשיכה. 

חובה מוסרית

במהלך השבעה, הגיעו ילדים לבית המשפחה, וסודות התחילו להשתחרר. "מתברר שהוא לא היה היחיד שעבר התעללות על-ידי אותם מתעללים, וזה לא נגמר", טוענת האם, "מי שצריך לדעת שהתעללות ממשיכה - יודע. אבל משום מה לכולם נוח להמשיך ולשתוק. כאילו אין סיכוי שעוד ילד יישבר".

למה הם לא הושעו מבית הספר? שאלתי. "כי המנהל החליט לא להרוס את חייהם. הוא מפחד שגם הם יעשו איזה צעד קיצוני. ולי נשאר לשמור על הקבר נקי", סיימה האם בכעס מוצדק.

ישנה מצווה הכתובה בפרשת קדושים: "לא תעמוד על דם רעך" - לפיה אנו מצווים להתעלות מעל חוקי הטבע הדורסניים, להתבדל מהחיות. כשאנחנו רואים אדם בשעת חולשה, בצרה, אסור לנו להוסיף על צרתו, או לצפות בשקיעתו מבלי להושיט יד. התורה אומרת לנו אל תטרוף את החלש, אל תביט מהצד ותראה את סבלו - עזור לו! נדמה שבסיפור הזה לא שמעו על המצווה.

גם אנחנו, כל עוד אנו עומדים מהצד, שותקים ולא מושיטים יד כשליסטים באים על ילדינו, עוברים על המצווה. וזו לא איזו חובה דתית, זו חובה מוסרית של כולנו.

ציפור נפשם

היום הכל זז כל-כך מהר, למי יש זמן להתבונן בנפש הציפורית הזו ולראות אם שבורה לה כנף? אולי בהודו בין הצבא ללימודים. אם נמשיך לעמוד בצד ולהאמין לחיוכם הסתום, המחביא נפש ששבורה, חלק מהילדים שלנו לא יגיעו להודו, לבדוק שם מה עשינו לא נכון.

• רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו