תנו לרב ליאור חופש ביטוי
"הפיכת כל מחלוקת אידיאולוגית, פוליטית או מדינית לעניין משפטי - מעקרת את השיח הציבורי. כשרב מפרסם אמירות גזעניות, יש להיאבק נגדו בשדה התקשורתי, התרבותי והחינוכי"
חופש הביטוי הוא אחד היסודות החשובים ביותר לקיומה של חברה דמוקרטית. החירות לבטא את דעתי היא תנאי בסיסי להסכמה שלי להיות חלק מן החברה ולקיים את חוקיה.
אם לא תינתן לי האפשרות לבטא את דעתי, לא אוכל להשפיע על חברי ועל החברה בכללותה ולשנות את אורחותיה. אם ימנעו ממני את חופש הביטוי לא אסכים לקבל עליי את עול המדינה מפני שאיני יכול להיות שותף בעיצוב דרכה. חופש הביטוי הוא איפוא האמצעי הטוב ביותר
להבטחת שלומה ושלמותה של החברה. רק כאשר מוצעת לאזרחים שותפות אמיתית בבניית החברה הם מוכנים להיות אחראים לגורלה.
נכון, גם לחופש הביטוי יש גבולות, וחוק העונשין של מדינת ישראל מגדיר הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור, כעבירה פלילית. אך יש להיזהר במשנה זהירות טרם השימוש בחוק זה למניעת חופש הביטוי. החוק קובע כי "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו, ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים"
את ה"אפשרות הממשית" יש לבחון בקפדנות ולא להרחיבה יתר על המידה. רק במקום שבו מאפשרים מרחב פתוח לביטוי עמדות אפשר לנקוט יד קשה נגד מעשים. במקום שבו מדכאים מחשבה ודיבור, יהיה קשה מאוד לעצור פעולות ממשיות, חופש הדיבור הוא המאפשר שחרור לחצים חיוני לבריאותה של חברה מרובת גוונים ודעות.
דעה לא מקובלת - לא מושתקת
ההלכה היהודית מבחינה בצורה ברורה בין אמירה של דעה לא מקובלת ובין הנחיה מעשית לבצע עבירה. הסנהדרין היא הגוף המחוקק של ההלכה היהודית, במסגרת התקיימו דיונים ומתקבלות החלטות על פי רוב הדעות. חכם מחכמי הסנהדרין שדעתו לא התקבלה אינו יכול להורות הלכה למעשה על פי דעתו, הוא חייב לקבל את הכרעת הרוב. מי שאינו מקבל את הכרעת הרוב נקרא "זקן ממרא" - זקן משמע חכם, ממרא משמע מורד בחבריו.
ואולם, ישנה הבחנה ברורה בהלכה בין מתן ביטוי לדעה שלא התקבלה לבין הוראה למעשה על פי דעה זו. וכך כותב הרמב"ם: "זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל... שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן. גזרה עליו תורה מיתה... היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו, אבל לא הורה לעשות - פטור, שנאמר 'והאיש אשר יעשה בזדון'. לא שיאמר בזדון, אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו" (משנה תורה, הלכות ממרים, פרק ג).
כלומר, לפי היהדות מותר לזקן חבר הסנהדרין ללמד על פי עמדתו, מותר לו להביע דעה שאינה מקובלת על רוב חבריו, אבל אסור לו להורות הוראה מעשית המנוגדת להכרעת הרוב. זוהי הבחנה חשובה המבדילה בקו ברור בין חופש הביטוי לאנרכיה.
לא לסתימת פיות
החברה הישראלית נוטה להישען יתר על המידה על מערכת המשפט שלה. הניסיון להפוך כל מחלוקת אידיאולוגית, פוליטית או מדינית
לעניין משפטי מעקרת את השיח הציבורי. כאשר רבנים, כמו הרב דב ליאור, כותבים מפרסמים או מעניקים את אישורם אמירות גזעניות נוראיות צריך להיאבק נגדם בשדה התקשורתי, התרבותי והחינוכי - לא בשדה המשפטי. זהו מאבק על דמותה של החברה - על דמותה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.
אסור להפקיר את שדה המערכה הציבורי, צריך להמשיך וללמד, לחנך ולשכנע. דמוניזציה של הצד השני, השתקה ומניעת חופש הביטוי, הם מתכון בדוק להצלחת הצד המדוכא. מי שלא מבין זאת יואיל נא להשקיף על כיכר א-תחריר בקהיר. בישראל מתקיימת מלחמת תרבות ויש לנהל אותה בצורה תרבותית, ולא בסתימת פיות מכח החוק.
- ד"ר אריאל פיקאר הוא חוקר בכיר במכון שלום הרטמן והמנהל החינוכי של תוכנית בארי
לפנייה לכתב/ת 
