ילדים של אחרים
הדבר הבולט ב"ילדי הסקויה" הוא החיבור החזק של גון בן-ארי לסגנונו של ג'ונתן ספרן-פויר. קריאה אחת מוצעת עבור אלו שיהנו מהסגנון הדומה, אך אחרת מאלצת את הקוראים לגלות את הסופר דווקא ברגעים בהם הוא סוטה הצידה, אל קולו האמיתי
ספרו החדש של גון בן-ארי, "ילדי הסקויה", הוא רומן עמוס ודחוס, בו הוא מנסה בין היתר לעמוד על כוחה של הבדיה, לצד הצגת מציאות לא שגרתית ההופכת את הסדרים המקובלים בעולם. על אף כישרונו הניכר של הסופר, חווית הקריאה את הרומן עולה במידה רבה על טיבו של הטקסט, ובכל-זאת, זהו רומן מעורר מחשבה, שיש דברים רבים לומר עליו.
ילדי סקויה, הוא מונח המתאר ילדים אשר קיבלו בלידתם זריקה שתאריך את תוחלת חייהם לאלף שנה. ניקולינה בת השש-עשרה ואיתמר בן האחת-עשרה, הם שני ילדי סקויה שאינם מכירים זו את זה. סבה של ניקולינה, גרישא פישר, הוא ניצול השואה האחרון שנותר בחיים, ולאחר מותו, באופן מפתיע, היא ממשיכה לקבל ממנו מכתבים.
ילדי הסקויה, לא מתים לעולם (עטיפת הספר)
מתברר כי מכתב של ניקולינה שנשלח לגרישא הגיע בטעות לאיתמר, המתגורר גם כן, כמוה, בנהלל, והילד מתאהב בה (או באידיאה שלה), ומתחזה לסבה. במקביל, ניקולינה מנסה לפענח מעין כתב-חידה שהותיר לה הסב, ושני הילדים תרים אחר פיתרון תעלומה ממשית ומופשטת גם יחד.
ואיך אפשר בלי המלחמה
שני הקולות הראשיים ברומן מובילים שניים מתוך שלושה סיפורים עיקריים. בסיפור השלישי מבצע בן-ארי פניה לעבר, ומשרטט את קורות חייהם של סבה של ניקולינה וינון שכטר, שלימים ימציא את הזריקה המפורסמת, כשהיו ילדים ברומניה בזמן מלחמת העולם השניה. בחלק זה של הסיפור מתאפשר לנו לעמוד על כמה מאפיוני הסב, גרישא, המתוארים על ידי ניקולינה. וככלל, עוסק הסיפור השלישי באופן בו האירוע המכונן של ילדותם - וזה הוא אירוע עצום, לא רק משום שמדובר במלחמה, אלא מכיוון שחייהם באותה תקופה היו עירוב של אמת ובדיה - השפיע עליהם כבוגרים.
הרומן של בן-ארי הוא סיפורו של ההיעדר. מכונסים בו סוגים שונים של היעדר, בין אם היעדר של בן משפחה (אמו של איתמר עזבה את הבית כשהיה ילד, אביה של ניקולינה וסבה מתו) ובין אם של השפה, כפי שמתגלם בעיקר במכתביו של הסב לנכדתו, אשר היוו ביטוי לאובדן הזיכרון שלו.
במכתב האחרון שקיבלה ניקולינה מסבה נכתבה האות צ', ליד שרטוט לא ברור. החיפוש שיוצאת אליו הנערה, הוא מראש חיפוש אחר משהו שהיעדרו נוכח יותר מכל דבר אחר, הן כהיעדרו של הסב והן כהיעדר המשמעות, ההיגיון וההבנה.
בחינתו של בן-ארי את ההיעדר מתקיימת בכל חלקיו של הרומן, ולעיתים בפסקאות ומשפטים רצופים, המדגישים את החוסר לעומת המלאות. כך למשל, סיפורם של ינון וגרישא מעוצב סביב היעדר הילדות, היעדרו של המוחלט ואפילו - מבחינת הבחירה של הסופר - היעדרם של הנאצים, כי הוא בוחר לספר רק על משתפי הפעולה הרומנים. לכך מתווספים סממני היעדר נוספים כמו היעדר אהבה ואף היעדרו של המוות, שנראה רחוק כל כך עבור ילדי הסקויה.
בן-ארי מציג את הקיום הנצחי כמעט, שהוא אחד מהמושאים הקדומים ביותר של בני-התמותה, דווקא דרך הפרדוקס. הילדים שקיבלו את הזריקה החדשנית חרדים עוד יותר לחייהם, משום שהם יודעים שצפויים להם חיים ארוכים כל-כך, ולפיכך, הם בוחרים להסתגר בעצמם במקום לנצל את המתנה (במירכאות או שלא) שניתנה להם. זוהי משוואה פשוטה למדי, והרומן רצוף בדיכוטומיות פשוטות מני אלה, אך בין היתר באמצעותם, ההיעדר מקבל משנה תוקף.
בעקבות ספרן-פויר
הסיבה לכך היא שציון ההיעדר לכשעצמו הוא פעולה סתמית. בן-ארי משתמש בניגודיות על מנת להציג את המלאות אל מול ההיעדר ובמובנים רבים, אף להדגישו מתוכה. כך היעדר אמו של יונתן (נטישתה יהיה מדויק יותר), נובע במישרין ממלאות החיים של ילדיה: "כעבור שנים הביטה באיתמר גדל, ואז הביטה ביולי גדלה - את זה סבלה רק שלוש שנים - ואז הלכה. היא השאירה מאחור את כל חפציה ולקחה עמה רק את חום גופה ואת ריח עשן הסיגריות".
נוכחותה של האם, שעזבה משום שלא יכלה לסבול את החיים הרוחשים בילדיה, נותרת גם לאחר לכתה. חסרונה יישאר תלוי באוויר, ויהיה האלמנט המרכזי שמכוון את חייו של איתמר. כך הדין גם לגבי ניקולינה ולמעשה, לגבי כל אספקט ברומן, שכן הזריקה החדשנית הרסה, דווקא מתוקף המלאות שהיא טומנת בחובה, את הכל, מהמונוגמיה ועד הקשר ההורי. הפרדוקסים, האלגוריות, האירוניה, ההומור והחמלה בהם משופע הרומן, הופכים את חווית הקריאה בו למעניינת ואף סוחפת.
כפי שעשה גם בספר הביכורים שלו, "תושבי חדר הילדים", מתרכז בן-ארי בייצוג של קול ילדי ודמויות של ילדים. ברומן זה, הוודאות ולא התמיהה או הפליאה, היא המאפיין העיקרי של הילדות, וממנה מבקשים הילדים - בין אם הם ילדים ברומניה של מלחמת העולם השנייה ובין אם הם "ילדי סקויה" - להימלט. זה הוא מהלך הפוך: הוודאות מושלת בחיי הילדים ואילו הם נכספים אל ההיעדר. כך למשל, איתמר כמה לניקולינה דווקא משום שהוא אינו מכיר אותה, ואילו היא שמה את יהבה בהיעדר שנוצר נוכח וודאות מותו של סבה.
מה שעוד בולט ברומן הוא החיבור החזק של בן-ארי לסגנונו של ג'ונתן ספרן-פויר, במיוחד בספרו "קרוב להפליא רועש להחריד", ובמידה מסוימת גם לסגנונה של ניקול קראוס, שכן בין השניים נקודות דמיון רבות. הדבר ניכר בעיקר בגרפיות של הטקסט, ברישומים השונים המוצגים בין דפי הספר ובתמה של חיפוש בעקבות אלמנט מסתורי שהותיר אחריו בן משפחה זקן.
בתחילה נראה הדבר כדיאלוג ספרותי במקרה הטוב, וחיקוי בנאלי במקרה הרע. אך אני סבור כי פרט לרובד זה, אשר כך או כך מציג כתיבה פשטנית ולא מקורית, שהדהודיה בולטים מדי ואינם מתוחכמים כלל, ישנו רובד נוסף, אשר "ילדי הסקויה" מציע לנו.
אני מתקשה להאמין שסופר צעיר (בן-ארי הוא יליד 1985), המכיר ודאי את ספרן-פויר, יכתוב כל-כך דומה לו משום הערכה כלפיו או מתוך ניסיון להעתיק את הסגנון לפרוזה הישראלית. בשל כך, נדמה לי כי הוא ביקש להציג שתי קריאות אפשריות: קריאה אחת עבור אלו שייהנו מהאפקטיביות המסוימת של הסגנון הדומה, והשנייה אשר תאלץ את הקוראים לחפש את ההיעדר דווקא מתוך הוודאות שבטקסט, שנדמה כדיאלוגי או לא, מקורי דיו. הוא כמו דורש מאיתנו למצוא את הרגעים בהם הוא סוטה הצידה, כורה בורות ייחודיים, אשר שם ניתן לשמוע את קולו האמיתי. לזכותו ייאמר, כי
כבר בספר הביכורים שלו, בן-ארי הציג את חיבתו לפרגמנטריות, לפירוק המבנה הסדור של הרומן, ללהג בלתי פוסק ולשבירת כל אחדות שהיא. ב"ילדי הסקויה" הוא מרחיב את המלאכה ופורש אותה על פני מאות עמודים, בהם הוא משבץ ממרות רגישות, קטעי מחשבה, רעיונות בלתי גמורים וטקסטים סתומים.
יש בכך חן רב, אך על החן מעיבה תחושה מציקה של פטפטת. הרצון לשבור ויחד עם זאת לבנות רומן שידלג בין זמנים, מיקומים גיאוגרפיים וקולות מספרים, אינו מצליח באופן מושלם, וחלקים רבים מדי נותרים עזובים במכלול הנרטיבים השונים ועל אף יופיים המסוים, קשה לזהות בהם איכות כפרגמנטים בודדים, ודאי לא ברומן בו ישנן הבלחות לא מעטות של כתיבה רגישה ומוצלחת.
"ילדי הסקויה", מאת גון בן ארי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 493 עמ'
