רחוק מהמרכז, קרוב ללב
תיאטרון "קרוב", שייסד ניקו ניתאי, חגג עשור בערב מרחיב לב ובו נכחה מעט תקשורת והרבה מאוד אהבה. במעון הקבע של התיאטרון, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, יודעים שבלב הקושי טמונה ההזדמנות ולכן הם לא מפסיקים לחלום
בלב התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, יש מקום שהוא קסם. הוא אולי חבוי מעין, אך מתבונן עמוק פנימה. הוא נטול כיבודים, אך מעורר כבוד. תיאטרון "קרוב" שייסד בעשר אצבעותיו ניקו ניתאי, חגג אמש עשור.
את האירוע המשמח הזה, שהוא במובנים רבים נס בעידן דורסני, שאינו דוגל בתהליכים ממושכים ורוצה הכל מהר ועכשיו, לא פקדו חובבי הפתיחות והנעילות הנוצצות של תל אביב. גם התקשורת, זו שמתקתקת פלאשים לרוב בפרמיירות של התיאטרון הרפרטוארי, נפקדה באופן מעורר מחשבה על קוצר הזיכרון וחוסר הסובלנות כלפי האחר באשר הוא.
ליא קניג, משה איבגי, איתי טיראן ושחקנים נוספים, מברכים את ניקו ניתאי
גבולות הגזרה של מפת התיאטרון הישראלי, מעולם לא הספיקו לניקו ניתאי. האיש, שהמציא את התיאטרון האחר בארץ, ממשיך גם היום להלך כלוליין על חבל בשוליים נטולי רשת הביטחון של העשייה התיאטרונית. ניתאי ממשיך למתוח גבולות, לא להסתפק במציאות ולכוון גבוה אל החלום, מתעקש לחתור, לרוב נגד כל הסיכויים, ללא ליאות קדימה. זה בדיוק מה שהופך אותו למגדלור, סמן, אקזמפלר אחד ויחיד מסוגו.
את הכניסה לתיאטרון "קרוב" עמסו אמש אוהביו ומוקיריו של ניתאי. הם היו שם להצדיע לאיש אבל גם לדרכו וַּלְצַבא נאמן של שחקנים ותיקים ואהובים, שמצאו בתיאטרון שלו בית שמאפשר להם להזדקן בו בכבוד, לצדם של שחקנים צעירים שהמקום מעמיד להם חממת גידול מפרה, ומאפשר הזדמנות להתנסות בנועזות מחשבה ובאתגרים תובעניים.
להתבונן ולחייך
בין הרבים שבאו לחבק ולברך - בכללם ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, שתמך בתיאטרון ומלווה אותו עוד מימי ראשיתו במעונו הקודם בבית מרכזים שעלה באש ומנכ"לית משרד התרבות, אורלי פרומן, שייצגה באירוע את השרה לימור לבנת שנפקדה ממנו - התרוצץ ניתאי בעיניים בורקות מאושר. ב
מותח גבולות אל עבר החלום (צילום: בן קלמר)
גיל 75 עם אנרגיות שלא היו מביישות נער מתבגר, הוא עבר בין האחד לשני, לחץ ידיים, הודה שהוא מתרגש. לכמה שעות יכול היה לוחם החופש המחשבתי והאמנותי הזה, להניח בצד את פוזיציית האופוזיציונר ואת מאבק הקיום הבלתי פוסק ולהרשות לעצמו להתבונן בכל זה ולחייך.
"אין לכם מושג כמה אני שמח ונרגש לראות אתכם", הוא יאמר מאוחר יותר לקהל הבאים שנדחק אל אולם הבית של התיאטרון. "כל פרויקט תרבותי מחוץ לתחומי הממסד הגדול, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. תיאטרון פרינג', זה לא ספורט אליטיסטי לסופי שבוע, או בידור להקלת העיכול אלא מסע אינסופי אל הבלתי ידוע ואל משאלות לב חבויות.
"בתיאטרון שלנו זהו חיפוש בלתי פוסק של מגע וקירבה אל הגורם האלמוני היקר הזה - הצופה. מאז ומתמיד אני מאמין בקשר הבלתי אמצעי בין אמן לצופה ובשותפות המסתורית הזו שהיא סוד היצירה שלנו. תיאטרון 'קרוב' נועד מראשיתו להיות בית לאמנים ולצופים גם יחד. בתיאטרון שלנו, המונים מצומצמים יוצאים למסע בעקבות החלום. יש לי אמון מלא בחלום, כלומר בתיאטרון פיוטי, אישי, עם קמצוץ של הומור ואירוניה. בתיאטרון יוצא דופן, לא אליטיסטי אבל מאתגר וללא שיקולים זרים לאמנות.
"תיאטרון פרינג' הוא תיאטרון שוליים אבל אין הוא מהווה קישוט לממסד התיאטרלי העומד במרכז. הוא מרכז בפני עצמו, מוקד של אומץ, טוהר והעזה יצירתית. אני מעז להסתכן ולטעון שהפרינג' מהווה אות אצולה לצופים ולאמנים כאחד. האמנים, היוצרים והעובדים שתרמו את דמם וכישרונם לקיום התיאטרון, העשירו אותו ואת עצמם ואני אסיר תודה וגאה בהם. היום אנחנו חוגגים עשור של מסעות אל החלום".
בקרוב יגיע רחוק
באכסדרת התיאטרון פוזרו מיצבים שאזכרו הפקות עבר וכאלה שעדיין ממשיכות לרוץ כחלק מהרפרטואר הקבוע. האמצעים אמנם דלים אבל היצירתיות ניכרת בכל. התיאטרון הזה עני בחומר אך עשיר במוטיבציה, רצון טוב ובכוונה. פה אין מתייחסים אל השוליים כאל מקום שולי, ההיפך, פה מאמינים כי בתוך הקושי טמונה ההזדמנות.
"כי קרוב אליך הדבר מאד לא בשמיים הוא ולא מעבר לים", ציטט ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי, מספר דברים וביאר: "הדבר הזה שקרוב אליך מאד, הוא התרבות, האמנות, עולם התיאטרון. התיאטרון של ניקו פועל בסביבה פיזית וחברתית שרחוקה מאד ממוקדי התרבות המרכזיים מה שעושה אותו לנגיש.
"ניקו נטש את הדרכים הסלולות ויצא להרפתקה אישית ואמנותית נועזת. הוא המריא לפסגות ששינו את פני התיאטרון הישראלי. בעיר הזו שהיא בירת התרבות של ישראל וככזו מתגאה בתיאטרון שלה, במות הפרינג' מספקות תרבות אלטרנטיבית, רעננה, מתסיסה ומרתקת שמהווה בית גידול לכשרונות צעירים וחשוב מכך, שדה לניסוי ולטעייה שחיוני לפיתוחו ולקיומו של תיאטרון יוצר, בועט, עדכני, כזה שמחפש דרך ומרחיב את גבולותיו. אין ספק שתיאטרון קרוב יגיע רחוק".
גם מנכ"לית משרד התרבות, אורלי פרומן, ברכה ודיברה בין היתר, על העבודה הקהילתית והחברתית של התיאטרון לצד העבודה האמנותית השוטפת. "באנו לערב הזה כולנו מתוך אהבה גדולה והערכה רבה לכל שנות היצירה של ניקו ולתיאטרון שהעמיד", אמרה והוסיפה, "זה תיאטרון שאינו מתחנף לטעם הקהל והעלה לאורך השנים עשרות הצגות שעוסקות בנושאים חברתיים, שיש להן קו אמנותי מיוחד ובלתי מתפשר. ניקו ניתאי הוא אבי הפרינג' הישראלי, שהטביע חותם ומקומו על כך שמור לתמיד".
מאחורי הוילון
על הוילון השחור, ששימש קיר אחורי לבמה ועל הקוליסות, המכוסות גם הן בבד שחור, נתלו בריסטולים דמויי עפיפונים שעל כל אחד מהן נכתב שמה של הצגה שהועלתה בתיאטרון. ומה סמלי יותר מעפיפון בכדי לדבר על זירת החלומות של ניתאי, שאינה מכירה בגבולות ועפה גבוה, חופשית וקהל אל מרחבי האינסוף?
בין קולאז' העבודות, שהועלו כטעימות בערב חגיגת העשור, ביקשו בתיאטרון להפתיע את ניתאי במחווה מצולמת של זר ברכות מפיהן של קולגות מן התיאטרון הממסדי ובהן ליא קניג, משה איבגי, איתי טיראן וסנדרה שדה. "זה מדהים ולא מובן מאליו שתיאטרון 'קרוב' קיים כבר עשור", אמר איבגי בפנייה ישירה לניתאי.
"הצלחת להעמיד תיאטרון עם רפרטואר כל כך עשיר ומרתק ולתת לשחקנים הזדמנות. יש מעט אנשים בתיאטרון עם כזו מחויבות והבנה עמוקה. לניקו אני אומר: אהבתי הגדולה והערצתי אליך. ישר כוח. לקהל אני אומר: לכו לראות פרינג' שהוא הרבה יותר מעניין היום מהתיאטרון רפרטוארי".
אחד אחרי השני עלו על הבמה עשרות השחקנים בצבא החופש של ניתאי והציגו בזו אחר זו תחנות אמנותיות בדרכו של התיאטרון. "הקומוניזם לחולי נפש" של מטיי וישניאק, "שד היער" של צ'כוב, "האנטומיה של הנפש" של יוסף מונדי, "הזבובים" של סארטר, "הנבחרים" של פסבינדר או "א.א אישה אלימה" של ניתאי, הם רק חלק מבין המתאבנים שבהחלט פתחו את התיאבון לעוד.
בקברט הסאטירי, "איש הרוח, הזונה והליצן" שכתב ניתאי שרו הדמויות: "אנו לא דומים לכם, לא דומים לאף אחד. אל תסתכלו בנו כמו במראה, אנו דמויות מקרטון. אין לנו פרצוף כמו שלכם, מכובד. ואם יש איזשהו דמיון, הוא מקרי בלבד. אנו משרתים בפרברי החברה ואתם, תשכחו אותנו מחרתיים או מחר ואם לא, אז תשכחו אותנו יותר מאוחר. אתם תמשיכו בצד היותר מואר ואנו נביט על הפריים שלכם בקנאה ונחכה לכם בפינה בתחנה המרכזית החדשה".
באחת הפינות הנסתרות של התחנה המרכזית החדשה והסואנת, בתוך המולת האדם התזזיתית, משהו אחר קורה. מול היצר והיצירתיות שמפעפעים בתיאטרון קרוב אי אפשר להישאר אדישים. מי ייתן ולחממת היצירה המתעקשת הזו ימצאו המתעקשים מספיק כדי לאפשר לה להמשיך והצמיח עשייה תיאטרונית אחרת עוד שנים רבות.
