איפה היו האינטלקטואלים המצרים?

השבוע התראיין סופר מצרי על ההפיכה, הוא היה מאופק אבל הוא דיבר. עד יום שני, ב-18 הימים שבהם התרחשה מהפכה בשידור חי, בהם התהפכו סדרי בראשית בארץ היאור, לא נשמע קולו של אף משורר, סופר, או איש רוח אחר. במהפכת הכעס והגבורה הם לא נראו.

כמי שיודע משהו על תקשורת, אני בטוח שחלק מהכתבים הזרים דוברי הערבית מכירים סופרים ומשוררים - ולו היו שם היו מראיינים אותם. אבל היו אחרים שהתראיינו. דיברו צעירים שהחלו את המהפכה, דיברה כתבת של הטלוויזיה הממשלתית שבאומץ רב נטשה את עבודתה וקמה וצעקה יחד עם המפגינים. אבל לא איש רוח אחד.

אני מדבר על עשרה ימים שישבתי שעות מול חמישה ערוצי טלוויזיה שונים, מרותק למאורע עצום שהחל מיודעי פייסבוק וטוויטר שמצאו חברים ויחד מאסו בחיים ללא תקווה, וסיכנו הכול. הם לא ידעו אם השוטרים יירו בהם ולא ידעו אם הצבא לא ירסק אותם. הם נהגו כגיבורים שפתאום אמרו - "די, רוצים חופש, עבודה. למדנו, אין לנו מה לעשות". המוני מצרים הצטרפו אליהם. אנשים סתם. והם הלכו עד הסוף.

מעולם לא ראינו בשידור חי התעוררות כזאת, שלא היה לה שם, שלא היה לה מנהיג, שלא היו מפקדים להמון חיילים אלמונים שלא נטשו את הכיכרות. אבל אלה שיכלו להביא את מה שאירע לאיזו תצוגה ממשית, למי שיכלו לתת שם למה שקרה שם - לא היו שם.

אנשי הרוח והמהפכות

המהפכה הצרפתית והרוסית התרחשו לאור דבריהם ומאבקם של אנשי רוח. המאבק נגד מלחמת ויטנאם באמריקה, למען השחורים, המאבקים נגד הכיבוש בנעלין כאשר פלסטינים וישראלים נאבקים יחדיו נגד הגדר והכיבוש. הם מתראיינים ואינם חדלים ואנשי רוח מצטרפים אליהם. אולי לא מספיק, אבל ישנם. הם שם.

במצרים שבה אלפי סופרים, אמנים, אנשי תיאטרון ומשוררים, מהם רבים בעלי שם, הידועים בעולם הערבי ובעולם בכלל, שתקו במצרים. מהפכה ראשונה שלא נראו בה בגלוי מה שנקרא, די בטעות, אבל אין מילה אחרת - אנשי רוח. בכל ההיסטוריה היו בין מחוללי רוב המהפכות אנשי רוח. נכון שבמהפכה הגדולה במצרים ב-1952 - מרדו גנרלים. נכון שעד למהפכה האחרונה היו במצרים רק חילופי גנרלים ואולי אפילו עכשיו מה שיבוא הוא ממשל צבאי. אבל העובדה שלא היו משוררים כדי לתת פה למפגינים - נראית לי די מוזרה. כי לא היה עוד כדבר הזה. אפילו הספרטנים גיבורי החייל אמרו שלא חשוב מי מנצח במלחמות, חשוב מה כותבים עליהן המשוררים.

בוויעוד סופרים ברוטרדם לפני שנים התיידדתי עם סופר מצרי קופטי ועם אשתו, שחזרו למצרים אחרי שנים רבות באמריקה. היה נעים הקשר הזה. כשהוויעוד ננעל במסיבה נחמדה ואחרי שהסופר ביקש שאכתוב לו והוא יענה לי, אמרה לי אשתו בשקט שלא אתקשר.

לא היה עדיין אימייל והיא התחננה שלא אסכן אותם. מעט קודם לכן, במפגש סופרים בהונגריה, יצאו הסופרים המצרים ברעש גדול מן האולם, כאשר אמיל חביבי ואני התחלנו לדבר - יען כי היתה לאמיל תעודת זהות ישראלית . אין ספק שסופרי מצרים ואנשי הרוח שם עוינים את השלום עם ישראל.

אבל המהפכה הזאת לא הייתה על ישראל או היחסים עמה. היא היתה על מצרים עצמה. לא היה כמהפכה הזאת בהיסטוריה, כאשר כל כך הרבה אנשים לחמו על כבוד ארצם ונגד השעבוד בה באומץ כזה, שעה שכל העולם רואה ושומע.

העובדה שאף מרואיין לא היה משורר או סופר או איש תיאטרון מעוררת תמיהה, שכן הסופרים היו חייבים להשתתף ולתת יד ולומר את דברם. ביררתי מעט. אמרו לי שהם שייכים לאיגודים והללו תומכי הממשלה. האם זאת תשובה נאותה? דומה שלא. זה לא היה קורה באיראן, שם יצאו אינטלקטואלים בעוז נגד השלטונות. אבל שם, במצרים ארץ הנילוס ולב לבו של העולם הערבי - זה כן קרה.

היוצרים עמדו בצד וחיכו לראות לאן נושבת הרוח. נדמה לי שהסיפור הזה שווה בדיקה מעמיקה. כי היעדרות היוצרים מלמדת משהו על העולם הסובב אותנו ששווה למי שחי באזור - לדעת.