הערבים הם האויב. השאר רק משתפי פעולה

"במזרח התיכון מבינים רק כוח. במשך אלפי שנים זה ככה, והדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא להיות הבריון השכונתי. כולם מבינים את זה, חוץ מכמה שעדיין מנסים להרוג אחד את השני בדיבורים. הרי העתיד ידוע: שתי מדינות לשני עמים. באופן אישי אני לגמרי מסכים עם זה, כי אני כבר יודע איפה יעבור הגבול. על קו החוף. זה ייקח מאה או מאתיים שנה, אבל בסוף עם אחד יחיה פה ועם אחר ייזרק לים. אז אנחנו יכולים להיות יהודים טובים ומסכנים ולקוות שיהיה טוב, או לקום ולעשות מעשה.

בימי האינתיפאדה לא יכולנו לצאת החוצה מהיישובים שלנו. היו יורים בנו, זורקים אבנים, מניחים מטענים, מכל הבא ליד. באותו זמן הערבים נסעו חופשי, היה להם ביטחון. לאט לאט, באופן ספונטני, כל מיני אנשים התחילו לרדת לצירי התנועה ולרגום באבנים מכוניות של ערבים. פתאום הערבים הבינו שהמעשים שלהם יכולים לחזור אליהם כמו בומרנג. אז לא רק שהם התחילו להרגיע: גם אנחנו קלטנו שיש לנו כוח, שאנחנו יכולים לגבות את מחיר הנזק שגרמו לנו. במקביל גם הצבא הבין שהוא עלול לאבד שליטה על היהודים.

'תג מחיר', או בשם הנרדף שלו 'ערבות הדדית', עובד לפי כלל מאוד בסיסי: בכל פעם שפוגעים בי, אני גובה מחיר. זאת אומרת שנגמרו הימים שבהם הרביצו ליהודי והוא יצא פראייר ואמר יו, איזה מסכן אני, ערבים זרקו עלי אבן, חיילים גירשו אותי, בולדוזרים הרסו לי את הבית ואני חסר אונים. נגמרו הימים האלה. היום לכל פעולה יש מחיר. זה לא חייב להיות אקט אלים, כן? כל אחד בדרך שלו: בנאדם בן ארבעים עם אישה וילדים כבר לא הולך מכות, אז הוא יכול להצטרף למתיישבים שיוצאים להתפלל בצומת הדואר או בצומת שילה. תפילה כזאת מצריכה ג'יפ צבאי שישמור על המתפללים, ג'יפ כזה עולה כסף למדינה, וגם מנטרל כוח צבאי קטן שלא יכול לפנות בתים. זה אולי נראה קטן וטיפשי, אבל בתמונה הגדולה כל פעילות עוזרת.

צילום: אייל טואג 

"אני נוסע עם אחי על אחד הכבישים באזור, ופתאום זורקים לנו אבנים וסלעים על הציר. אבן גדולה אחת נתקעת מתחת לאוטו, ואחי עוצר כדי לחלץ אותה. באותו רגע עובר לנו בקבוק תבערה ממש מעל השמשה הקדמית, ואני ישר קופץ מהאוטו. איזה שוטר בתוך ג'יפ ממוגן עושה פרסה על הכביש, ושני חיילים עולים למקום שממנו נזרק הבקבוק כדי לוודא שהערבי ברח. אף ירייה לא נשמעת. השוטר פותח את החלון ואומר לי בחיוך, 'ראית, זרקו עליך עכשיו בקבוק תבערה'. בחייאת רבאק, איך לא שמתי לב לזה. ואם הבקבוק היה פוגע באוטו? ואם היינו נשרפים חיים? למה החייל לא הרים את הנשק וירה על הערבי, כי יש לו הוראות פתיחה באש? ולמה השוטר כל כך שמח שזרקו עלי בקבוק תבערה? הוא בעדי או נגדי? אם הוא כל כך אוהב את זה, שיגיד. אני מוכן לבוא ולזרוק עליו בקבוק תבערה בעצמי.

אחרי שחטפתי עוד פעם אבן בכביש, הרמתי טלפונים לכמה חברים והזמנתי אותם לקפה אצלי בבית. באותו לילה שמרו על הכפר הערבי השכן שלושה ג'יפים של הצבא. עד שש בבוקר הצבא יושב שם ומחכה שהחבר'ה שלי ואני נסיים את הקפה ונבוא. שומרים על הערבי. בסוף לא יצאנו מהבית בכלל. ואני שואל, אם יהודי יזרוק אבן על הערבים, כמה ג'יפים ישמרו לו על היישוב למחרת? בתור אזרח של מדינת ישראל, שחי בארץ ישראל, צה"ל שומר עלי פחות מאשר על הערבי בכפר. זה כבר לא משנה מי מסוכן למי יותר. 

הגעתי פעם לכניסה ליריחו. קצין צה"ל עצר אותי ואמר שאסור לי להיכנס לעיר, כי יש שם מחבלים וזה מסוכן. איזה צבא בעולם - במקום להסתער על האויב, במקום לרדוף אחרי המחבלים - עוצר את בני העם שלו? בכל העולם הבינו שכדי לעמוד מול ארגוני גרילה, צריך לכסח אותם. משום מה, רק אצלנו זה לא ברור. מלכתחילה הכניסו להם לראש שהם 'צבא הגנה'; בשביל לנצח צריך לתקוף. בשורה התחתונה המלחמה שלי היא לא נגד הצבא, אבל לא הייתי בוכה אם היה נהרג חייל כי הוא שמר על ערבים. למה שאבכה?

"לא נולדתי קיצוני. הפכו אותי לכזה. היו לי יותר מדי חברים שנהרגו, ובתור ילד ראיתי יותר מדי דם על הכביש בדרך לבית הספר, אנשים שחטפו צרור מאיזה מישהו שישב על ההר. פעם במסגרת העבודה שמרתי שבת שלמה על ציוד בהר הרצל. שמו אותי מול האנדרטה לזכר נפגעי פעולות האיבה, שזה כמה קירות שכתובים עליהם מלא שמות של נרצחים. מתוך שעמום התחלתי לעבור על השמות שעל הקיר: מדכא להבין פתאום כמה מהם אני מכיר, כמה היו חברים שלי. בכל פעם שהחבר'ה שלי מהיישוב שמשרתים בצבא אומרים לי שהם שומרים עלי, אני מבקש מהם לבוא איתי לאותה אנדרטה בהר הרצל ולספר את זה לשמות שעל הקיר.

אני אישית לא שירתתי בצבא, כי לא קיבלו אותי. איך שהגעתי לצו ראשון שלחו אותי לקב"ן. אמרתי לו שהוראות הפתיחה באש לא מקובלות עלי, וזה הספיק לו. אבל החברים שלי הולכים לצבא ומספרים לי את הבדיחה הזאת, את השקר הזה, שהצבא שומר עלי. כולם חושבים שהצבא שומר עלינו. זה לא באמת קורה. חושבים גם שאנחנו מסתובבים עם רובים כל היום, וגם זה לא באמת קורה. רק לכיתות הכוננות יש נשקים ארוכים. בכל מקום שחיילים שומרים, זה כי משרד הביטחון מעדיף לשים אותם מאשר לתת את הנשק למתנחלים.

צריך לבוא פעם בלילה ולראות איך החיילים עושים פה סיור: חצי שעה סיור, שבע שעות שינה ברכב עם חצי אוזן על מכשיר הקשר, עוד חצי שעה סיור ובחזרה למוצב. מנטליות של עובדי מדינה. אז מה אמור לעשות אדם שזורקים עליו אבנים בכביש, והצבא והמשטרה לא שומרים עליו? לדעתי, בכל פעם שדבר כזה קורה הבנאדם צריך לצאת מהאוטו, להיכנס לכפר ולפרק להם עשרים מכוניות. אני מבטיח לך שמהר מאוד יפסיקו זריקות האבנים. כשבעל הבית מתנהג כמו בעל הבית ומדי פעם משתגע במלוא המובן הרע של המילה, אז אף אחד לא מתעסק איתו.

קח את יצהר כדוגמה. יישוב שלא מוקף בגדר, ששברו שם את מצלמות האבטחה. מבחינת ביטחון היקפי זה היישוב עם האבטחה הכי פרוצה, אבל מבחינת ביטחון אישי אין מה לדבר. ערבי יכול לנסות להיכנס ליישוב כמו מעלה לבונה, אבל הוא בחיים לא יחשוב להיכנס ליצהר. זה כי הוא מפחד. ביצהר אפילו ילד בן שמונה או תשע יודע שאם הוא רואה ערבי הוא לא מתחיל לברוח, אלא מיד מתחיל להכניס לו מכות. זה חינוך.

לא, אני לא גזען. יש מספיק ערבים שמכירים אותי ויכולים להעיד שאני לא גזען. ישבתי עם ערבים בכלא, בבתי מעצר. אני רואה בהם אויב אבל לא שונא אותם, לא מזלזל בהם ולא חושב שהם נחותים ממני. אם הייתי דתי אולי זה היה אחרת, כי בתנ"ך היהודים שווים יותר. אבל אני חילוני וימני וגר ביישוב, או כמו שאתם בגבעתיים קוראים לזה, התנחלות.

במשך שנים אבא שלי היה עובד בשמירה. משגיח על הערבים שעבדו אצלנו ביישוב כפועלי בניין. היו אצלנו בבית קבלנים ערבים, ישבו בסלון ושתו קפה. נתנו להם כבוד. הם אמנם האויב, אבל גם הם בני אדם. יש הרבה שנאה סביבי, אבל באמת שאני לא שונא ערבים. אני פשוט מודע למציאות ויודע שכמו שהדברים הסתדרו, הם האויב שלנו ואנחנו האויב שלהם. אני לא מסתכל איזה צבע יש בתעודת הזהות של האויב שלי, זה לא מעניין אותי. אגב גזענות, כשמדינת ישראל קובעת שלישראלים אסור להיכנס לשטח A, כשברור לכולם שהכוונה היא שאין כניסה ליהודים, זאת החלטה גזענית. עומד שם שוטר עם צו שטח צבאי סגור ואומר 'הכניסה לישראלים אסורה'. אני אומר לו שזה גזעני. הוא אומר לי מה פתאום, גם ערבים ישראלים אסור להם. גם אני וגם השוטר יודעים שאם יגיע ערבי עם מבטא של ערבי ושם של ערבי בתעודת הזהות הכחולה שלו, אז ייתנו לו להיכנס.

צילום: אייל טואג

"חשוב לי להבהיר שאני מייצג רק את עצמי. אני גם לא מתאים למה שבדרך כלל היית מצפה מימני קיצוני שגר בהתנחלות. אני חילוני, חוזר בשאלה. בבר מצווה, כשעמדתי ברשות עצמי, הורדתי את הכיפה. יש לי שלושה טלפונים, מחשב עם רשת סלולרית ופייסבוק. אני מחובר למה שקורה, לא איזה דוס סהרורי ותלוש מהמציאות. בציבור ההתיישבותי, מה שקרוי מתנחלים, יש את הממלכתיים ויש את הקיצוניים. הממלכתיים חושבים יותר על התדמית, מה יכתבו עליהם בעיתון. לי זה פחות חשוב. אני לא מתבייש ולא מפחד שיהיה כתוב בעיתון שהמתנחלים מופרעים. אין בזה רע. אחרי אלפיים שנה שהרביצו לנו, זרקו אותנו, חבטו בנו, שחטו אותנו, כלאו אותנו והכניסו אותנו לתאי גזים, גם ליהודי מותר להרביץ. גם הממלכתיים חושבים ככה, אבל הם לא יגידו לך את זה כי זה לא פוליטקלי קורקט.

בתוך הציבור שלנו יש חילוקי דעות. אנחנו לא בהכרח מסכימים על המטרות, על צורות הפעולה, על התוצאות הרצויות. אידיאולוגיה היא לא עבודה: אין בוס שאומר לי 'לך תשרוף את הכפר ההוא'. עוד הבדל משמעותי בינינו הוא שהממלכתיים לא יזרקו אבנים על חיילים או יתקפו רכב של משטרה, וגם אם הצבא או השוטרים יתקפו אותם הם יחזירו בחיבוקים. לדעתי, אם אין לך נטיות מיניות מאוד מסוימות, אתה לא מחבק את זה שבא לזרוק אותך מהבית.

לא מזמן גנב המינהל האזרחי מכולה בעדי עד, יישוב שגרות בו בערך עשרים משפחות. אני משתמש ב'גנב' ולא ב'פינה', כי במקרים כאלה הם באים בשקט, לוקחים ובורחים. שתבין, יש להם חלון זמן קצר שבו הם יכולים לפנות, ואם הם לא עומדים בלו"ז שהציבו לעצמם הם עוזבים את הכל ומתקפלים. המטרה היא להימנע ממצב שבו ציבור יתאסף וינסה להפריע להם, כי אז הם ייקלעו לעימות שבו הם חייבים לנצח ואז זה יהפוך לאירוע אלים. בקיצור, הקראוון הזה פשוט עמד שם, אפילו הערבים לא הגישו עליו תלונה דרך ארגוני השמאל שלהם. כמה מאות מטרים משם יש חממות של היישוב, שפעם אחר פעם משחיתים אותן, אז כמה חבר'ה גרים במבנים יבילים ליד החממות ושומרים עליהן. אחרי שהמינהל האזרחי סיים לגנוב את המכולה וניגש להתחיל להרוס את המבנים, הבעלים של החממות הודיע שהוא נכנע ומוכן להזיז משם בעצמו את המבנים. האירוע נגמר, המכולה איננה, יש מילה של בנאדם שאומר שהוא מפרק את המבנים, הכוחות של הצבא יוצאים מאזור היישוב. ואז ג'יפ של מג"ב מחליט לחזור בשביל להפגין נוכחות, ועובר דרך קבוצה של עשרים תושבים שהתקבצו על הציר שבין היישוב לחממות. הג'יפ חוטף מטח של אבנים וסלעים, כמה אבנים פוגעות בו, כמה שמשות מנופצות. חלק מפעולות תג מחיר זה לפנצ'ר ג'יפים של המשטרה והצבא ולזרוק עליהם אבנים. המטרה שלי היא שעם ישראל יחיה בארץ ישראל בשלום ובביטחון, ומי שמחבל בביטחון שלי מגיע לו לחטוף.

"רק אחרי ששוטרים פירקו לי את הגב עם אלות בעמונה התחלתי להיות פעיל באמת. זאת אומרת, רק אחרי שהשתחררתי מהבית חולים. עברתי לגור לתקופות ארוכות במאחזים כמו רמת מיגרון ומעוז אסתר, עזרתי לעם ישראל ליישב את הארץ שלו. לא הפכתי להיות פעיל כנקמה על זה שהרביצו לי. אם הייתי מחפש נקמה, הייתי מרים באוויר איזה בסיס מג"ב. זה לא הבעיה. ביום שנרצה לפתוח באש על חיילים ושוטרים, יהיה קשה מאוד לעצור אותנו. אנחנו יודעים שלא כל החיילים והמג"בניקים נגדנו, למרות שהם אלה שנותנים את רוב המכות באזור, אבל המלחמה שלי היא לא עם המג"בניק המסכן שרוצה לקבל את המשכורת עם תוספת הסיכון על זה שהוא משרת בשטחים וללכת הביתה. המלחמה שלי היא עם האויב, הערבים. כל השאר רק משתפים איתם פעולה. צה"ל והמשטרה נתונים להחלטות של פוליטיקאים, מועצת יש"ע מוכרת אותי לאותם פוליטיקאים, והערבים נהנים מההפקר.

היום כבר הגענו למצב שעל כל פינוי, הצבא מנסה להעריך מה הסיכוי לתג מחיר כדי לדעת כמה כסף זה עולה. אם בכל פינוי הצבא יצטרך להקצות ארבע חטיבות כדי שיימנעו פעולות תג מחיר, אז יבוא היום שבו יקום פקיד במשרד האוצר ויגיד שזה יקר מדי, שעדיף לא לפנות. במקרה כזה יהיו לפוליטיקאים שתי אפשרויות: או לקצץ לעצמם במשכורות, או להגיד לצבא לא לפנות מאחזים. מעניין מה הם יחליטו.

בכלל, כשאתה עוצר את הבנייה ביהודה ושומרון, את מי אתה דופק? את מי שבונה לנו, הערבים כמובן. בשביל שלום צריך שיהיו להם מקומות תעסוקה, אז תן להם לעבוד. הרי כל משפחה שעוברת לפה, שצורכת מוסך ומכולת, מייצרת מקומות עבודה לערבים. איפה הם יעבדו, בתל אביב? פה הם לא צריכים אישורים מיוחדים כדי לעבור את המחסומים, זה קרוב להם לבית. כשאתה סוגר פה אתרי בנייה הם הולכים להתפרנס בפתח תקווה והופכים להיות שוהים בלתי חוקיים. מי מרוויח מזה? אף אחד.

"כל הקטע של כריתת עצים לפלסטינים קורה אמנם, אבל בטח לא בסדר גודל שהערבים מדווחים עליו. אתה מדליק את הרדיו בבוקר ושומע שבלילה נעקרו שמונים עצי זית. איך אפשר להוריד שמונים עצים בלילה אחד? כדי לכרות כמות כזאת אתה צריך להביא צוות עובדים שבאו להזיע מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובאזור יש רק סוג אחד של עובדים כאלה. ערבים.

צילום: עטא עוויסאת

בדרך כלל הקטע של העצים בא בגלל מלחמות על שטחים חקלאיים. איזה שופט קבע פעם שמי שמעבד אדמה במשך עשר שנים הופך להיות הבעלים שלה. מפה התחילה כל כריתת העצים ההדדית הזאת. אם תיתן לצד השני עשר שנים של שקט, נתת לו את האדמה. אז יהודי מגדל מטע חמש שנים, פתאום מגיע ערבי ואומר שהאדמה שלו, מגלח את המטע בלילה ובבוקר נוטע עצים משלו. לשוטר שמגיע כשמתחיל הבלגן הוא מראה תמונות של עצמו נוטע את העצים, והנה יש לו הוכחה שהעצים האלה שלו. מה אפשר לעשות נגד זה? לקוות שלמחרת בבוקר הוא יתעורר ויגלה שעקרו לו את כל העצים. אז יושבים כמה חבר'ה בערב, מדברים על דברים שקרו היום, נגיד על הערבי שגנב מטע ליהודי, ואומרים יאללה, בואו נצא לטייל.

לא צריך לדבר הרבה. לא מתכננים. באותו רגע ברור לאן זה הולך. כולם משאירים את הסלולריים בבית, ככה שגם אם מישהו מאיתנו הוא משת"פ של השב"כ הוא לא יכול להודיע וחייב לבוא איתנו. כשמגיעים לשטח, לא צריכים לדבר על כלום: אם יש עצים צעירים או שתילים אתה עוקר אותם, אם אי אפשר לעקור אתה חותך אותם, שובר ענפים בידיים. זאת אגב הסיבה שבדרך כלל לא מתעסקים עם עצים: אתה צריך כלים כדי להוריד עץ. בשביל לעקור עץ זית אתה צריך לבוא עם מנוף, לא משהו שקורה באופן ספונטני. איך שלא יהיה, גם כשאתה עוקר עץ, ולא משנה של מי, עדיין כואב לך בלב על העץ.

הדבר שהכי פשוט ונוח לעשות אחרי פינוי זה לזרוק גפרור באיזה שדה קוצים ולחכות שכל ההר יעלה באש. יש איזו צלע הר בין בורין ליצהר, שבכל פעם שקורה משהו עושים תחרות מי שורף אותה יותר מהר. הפלסטינים ישר רצים להתלונן ששורפים להם שדות, אבל אם מישהו יבדוק את זה פעם, הוא יגלה שאף אחד לא גידל שם כלום מעולם.

עד לפני עשר שנים, הערבים לא יכלו להשתמש ברוב השטחים שהיו להם כי הם לא היו מפותחים מבחינה טכנולוגית. הם ידעו רק להקים טראסות בידיים. השטח שרמת מיגרון יושבת עליו כל כך סלעי, שהדבר היחידי שאתה יכול לגדל עליו זה מחצבה. אין שם אפילו עשב למרעה, אז שאף אחד לא יספר לך שזה השטח שלו. האמת, יש משהו מוזר ברמת מיגרון. בכל פעם שהצבא בא לפנות את המאחז, הערבים היו יודעים על זה ראשונים. לפעמים עוד לפני המג"בניקים. הערבים מגיעים, מתחילים ליידות אבנים, להתקרב למגורים של הבנות, לעשות בלגן. אתה ניגש אליהם כדי שיפסיקו, ואז מתפתח עימות. בזמן הזה המג"בניקים יכולים לפנות בשקט. את המג"בניק מעירים עשר דקות לפני הפינוי. אומרים לו תעלה על ציוד פינוי, שמים אותו על אוטובוס ומורידים אותו במאחז. לפעמים הוא לא יודע אפילו מה הוא מפנה. כל זה כדי שלא נקבל התרעה מהחברים שלנו בצבא.

"נעצרתי יותר מעשרים פעם. היו תקופות שהייתי נעצר פעם בשבוע, והיה יום אחד שבמהלכו עצרו אותי שלוש פעמים. היה פינוי באיזה מאחז. עצרו אותי, הגעתי לתחנת המשטרה, שיחררו אותי כי היה עודף עצורים, חזרתי למאחז, נעצרתי עוד פעם, שוב שוחררתי ושוב חזרתי למאחז כדי להיעצר שוב. כבר האשימו אותי בכל סעיף אפשרי: הסגת גבול, כניסה לשטח צבאי סגור, הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפת שוטרים, חבלה במזיד, גרימת נזק, השחתת רכוש.

אחד הדברים שלמדנו כולנו בדרך הקשה הוא שלא משנה מה קורה, לא משנה מה עשינו - גם אם אחרי עשר שנים אחד מאיתנו יזכיר לשני מעשה שעשינו, השני יגיד לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. הרעיון הוא פשוט: ברגע שאתה מכניס לעצמך לראש שלא עשית דברים מסוימים, אז גם אם ישבו עליך חמישה חוקרים אתה תענה פעם אחר פעם את אותן תשובות. גם מתוך שינה.

"יד יאיר הוא מאחז שנמצא צפונית לרמאללה, ליד דולב. יום אחד היה אמור להיות שם פינוי, אז יצאה הודעת טקסט למאות אנשים עם דיווח שכלל את המילים 'ערבות הדדית'. בכל מיני מקומות התארגנו קבוצות של חבר'ה במטרה לחנך את הערבים ואת הצבא. מיצהר ירדו איזה עשרים חבר'ה לכיוון אחד הכפרים שמתחת ליישוב. הצבא זיהה אותם והתחיל לרדוף אחריהם לתוך הכפר. החבר'ה קלטו את הצבא וחמקו בחזרה לתוך יצהר. הצבא ברוב חוכמתו חשב שהם נכנסו לכפר, והסתער פנימה כדי לתפוס אותם. הערבים, כמו בכל פעם שנכנסים ג'יפים לתוך הכפר, מתעוררים ומתחילים לזרוק על הצבא אבנים. הצבא נשאר עד אור הבוקר במהומת אלוהים, וכל זה בעקבות סיבוב פוזה של היהודים. אני עושה הפרדה בין הצבא לבין היהודים, כי בשטחים הצבא מתפקד על תקן האו"ם. אם מישהו מהחיילים היה נהרג שם בכפר הייתי עצוב, אבל אם הצבא היה נכנס לכפר, ואחרי שזרקו עליו אבן אחת מנער אותם ניעור טוב, זה לא היה קורה. אז מה אם הבעיה היתה פינוי ליד רמאללה והתג מחיר היה ליד שכם.

לפעמים מגזימים, כמו במסגד שנשרף במרכז הכפר לובן אה שרקייה. בהתחלה חשבו שזאת היתה פעולת תג מחיר, אחר כך התברר שזה בכלל היה קצר חשמלי. אבל אני שואל: אם יש מסגד באמצע הכפר ויש עוד אחד על הכביש, למה לי להיכנס פנימה אם אני יכול לגרום לאותו נזק בלי להסתכן? לפעמים מספרים לך על תג מחיר באיזה כפר מבודד. איזו סיבה יש לי להגיע לשם כשיש נגיד את ג'ית שנמצא מטר מציר תנועה ראשי?

"לי כבר ממש לא משנה אם אגור במדינת ישראל או במדינת פלסטין. באופן מעשי זה בדיוק אותו דבר. המצב בשטח, ההתנהלות של המדינה מולי, נוראית. לפחות כשזה יהיה פלסטין, הדברים יהיו ברורים. כשפלסטיני יבוא לסלק אותי מהבית הוא יגיד לי את זה בפנים, שהוא מסלק אותי כי אני יהודי וכי בא לו לזרוק אותי לים. הוא לא יחרטט אותי בסיפורים על שלום. כשאני אגור במדינת פלסטין ואאבק בשלטון, הוא לפחות יהיה שלטון זר ולא כזה שיחרטט אותי ויצעק לי שגם הוא יהודי.

אם ביום שאתפגר ואמות אוכל להסתכל אחורה ולדעת שעשיתי משהו משמעותי, אגיד לעצמי שאני אדם מאושר. רוב האנשים שמחים מזה שהם עשו כמה ילדים, הרוויחו בוחטות של כסף ויכולים להתפגר בשקט. אני רוצה לדעת שעשיתי משהו ערכי, מעבר לכסף ולאינטרס אישי, לטובת הכלל. אני רוצה להשאיר עולם טוב יותר לילדים שלי, לא עולם שבו מישהו יכול לקום יום אחד ולשים להם כדור בראש. ככה זה יהיה תמיד: הכעסים לא ייעלמו, ותמיד יהיו הקיצוניים משני הצדדים שיקומו ויעשו משהו. אגב, אין לי בעיה עם זה שכל פעולה שאני עושה מגדלת עוד עשרים קיצוניים. אני לא רוצה להישמע רוצח המונים, אז אני אומר פה בעדינות: אין שום בעיה שתשעה מילימטר לא יכול לפתור".