צוות החוקרים: עדיין אין קצה חוט בפרשת העיתונאי שנעלם בשירותים

יש לי חבר שעוסק בפרסום, אבל אל תזקפו את זה לחובתו. פרט לכך אין לו מגרעות בולטות, למרות שלפעמים הוא מתקשר סתם בשביל לדבר. לא בשביל להגיד לך משהו, לא בשביל לקבוע משהו, אלא בשביל לדבר.

בכל מקרה, אתמול הייתי איתו בבר, ועכשיו קמתי עם הנגאובר ותחושה מעורפלת שעשיתי או אמרתי משהו מטומטם.

אני לא משתכר לעיתים קרובות כמו שהייתי רוצה, אבל כשזה קורה, לא תמיד ברור לי איך זה בכלל קרה. "תשמעי", אמרתי לאשתי להווה, "אין לי מושג איך השתכרתי. בכלל לא שתיתי כל כך הרבה".

עד איזה שלב אתה זוכר?

זאת בדרך כלל השאלה הפותחת של החקירה שלאחר שכרות, ההליך הבלתי נמנע שמגיע לאחר כל פעם שאתה לא מצליח להבין איך הגעת למצב שהעלבת בחור שמנמן. במקרה הזה אני זוכר עד השלב שבו הגיע לבר בחור שמנמן לבוש חולצה של איזו קבוצת כדורגל וחובק איזו בחורה, שמרצוני וללא הסכמת איש דת הייתי תורם לה איבר.

התברר שהשמנמן מכיר את החבר הפרסומאי שלי, שפנה אלי ואמר: "תכיר, זה 'לא זוכר איך קוראים לו עכשיו'".

"אהלן לזאקל"ע", אמרתי, ואז שאלתי אם הם עובדים ביחד.

"לא, אני עובד במסעדה", ענה לזאקל"ע.

"רואים", אמרתי והצבעתי על הבטן שלו.

איור: איתמר דאובה 

אז בשלב הזה עוד לא הייתי שיכור. אני זוכר בפירוש שניתחתי את המצב והגעתי למסקנה הבאה: אף אחד לא מספיק מטומטם בשביל להגיע לבליינד דייט בחולצת כדורגל, ומכאן שלזאקל"ע יוצא באופן קבוע עם כוסית, ומכאן שהביטחון העצמי שלו צריך להיות בסדר.

סתם, רציתי לספר בדיחה.

מה שתית?

חלה חובה חוקית לפתוח בחקירה שלאחר שכרות בכל פעם שנראה לך שבכלל לא שתית כל כך הרבה. חוקרים לא מנוסים עלולים לרדוף לשווא אחר התיאוריה שמישהו שם להם משהו במשקה; חוקרים ותיקים יותר מכירים את "התער של אוקאם", העיקרון הפילוסופי הקובע כי במצב של תיאוריות מתחרות יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר, ויודעים כי מה שהתחולל זה שהם השתכרו תחת.

אבל לא במקרה שלי. אני שתיתי רק אחת, שתיים, ואז היתה המקשוף. חמישה חצאי בירות. מזל שלא הזמנתי שלמות.

התקשרת לפרסומאי לשאול מה היה?

ודאי. שלב זימון העדים. אחת המטרות היא לקבוע מהר ככל האפשר מה התרחש במהלך הערב, כדי שגורמים זרים לא יספיקו לתאם גירסאות ויצליחו לשכנע אותך מאוחר יותר שקראת למארחת זונה. הוא אומר שלזאקל"ע ירד למרתף של הבר כדי לראות את הקבוצה שלו משחקת בשידור ישיר. לפי מה שהפרסומאי מתאר, היה איזה קטע לפני שהוא עזב. זה הלך בערך ככה:

"מזל טוב, שמעתי ששידרגו אותך לאחראי משמרת", אמר החבר הפרסומאי שלי לחבר השמנמן שלו.

"זה לא קצת כמו לתת לחתול לשמור על השמנת?".

את זה אני אמרתי.

זה לא יפה.

אני לא יודע ממתי להגיד משהו בפרצוף זה פחות טוב מלהגיד את זה מאחורי הגב.

אני גם לא מבין ממה יש להיעלב. מה, חידשתי לו משהו? כשרמזתי שהוא שמנמן הוא הבין לפתע שזה נכון, הוא באמת קצת עגלגל? כשמישהו קורא לי נמוך אני קולט פתאום שדרוש לי שרפרף בשביל להגיע לארון של השמיכות פוך? להפך: אם אמרתם לבנאדם בפרצוף משהו שהוא לא היה מודע אליו, אז עכשיו כשהוא יודע איך אנשים רואים אותו, זה יכול להוביל רק לשיפור. או למכות.

להגיד בפרצוף מעיד על אישיות. אולי חרא של אישיות, אבל אישיות.

נניח, אבל אתה אמרת לו את זה מול החברה שלו. אל תגיד לי שקינאת.

קנאה זה הרגש שאנחנו הכי מתאמצים להסתיר, חוץ מחרמנות בטרנינג. אבל זאת לא היתה קנאה, באמת. מי היה מסתיר דבר כזה.

אז למה עשית את זה?

אולי רציתי באופן תת־מודע שהשמנמן לא יהיה כל כך מרוצה מעצמו. אני חושב שאנחנו פשוט מנסים להוריד או להעלות את הערך של האדם שנמצא מולנו לרמה שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות בה. הוא אומר לנו ששלומו טוב, ואנחנו עונים לו שזה מצוין. העיקר לרומם קצת את רוחו. הוא אומר לנו ששלומו מצוין, ואנחנו אומרים לו שזה טוב. רק שלא יתלהב לנו עכשיו.

תסתכלו על בחורות: הן יקראו לבחורה יפה שהרגע פגשו "מהממת". ואז תחלוף שנה, והבחורה היפה הזאת תיהפך בינתיים לדוגמנית־על שמופיעה בטלוויזיה, ואותן בחורות יגידו עליה שהיא סתם מכוערת. הן לא באמת יחשבו שהיא סתם מכוערת; הן פשוט יחשבו שהיא פחות יפה ממה שעושים ממנה. וגם באופן כללי, תסתכלו על בחורות.

מה תסתכלו, אני פה לבד.

עזבי, אני פשוט לוקח אחרי זה את השיחה לטור, את יודעת שאני טוטאליסט.

אז אכלת משהו או ששתית חמש בירות על בטן ריקה?

אני שמח שהגעת לשאלה השלישית בפרוטוקול. מה, אני חדש פה? אכלתי - לא, לא אכלתי כלום.

ועירבבת?

נו די, אני ילד? היה רק צ'ייסר אחד. רגע, הברמן הוציא לנו עוד אחד של משהו מוזר, לא היה נעים להגיד לא. אז שניים. שלושה צ'ייסרים.

שתית שניים וחצי ליטר בירה ושלושה צ'ייסרים על בטן ריקה?

את רואה, מהפה שלך זה נשמע לא טוב.

אז בגלל זה השתכרת. אני רק לא מבינה מה כבר קרה. זה לא נשמע כזה גרוע.

אם אני זוכר נכון, ונראה לי שאני זוכר נכון, כי האופציה הנוספת היא שחייזרים השתילו לי זיכרונות בראש - אז בסוף ירדתי למרתף להתנצל בפניו, ועוד מול כל האוהדים האחרים של הקבוצה שלו. הפרסומאי שיכנע אותי. הוא אמר שזה מגיע עם פרו־ויטמין ביפרוקסינול. לא, סתם, הוא טען בתוקף שהשמנמן נורא נעלב. כמובן שזה בכלל לא היה נכון. השמנמן נעלב רק אחרי שירדתי.

"שומע", אמרתי לו. טוב, אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לו אחרי זה, אבל ללא ספק היתה שם התנצלות.

זה עדיין לא נשמע מעליב.

זה לא, אבל לפני שיצאתי פניתי לכל האוהדים של הקבוצה הזאת, איזו שלא תהיה, וצעקתי: "כל האוהדים של 'איזו קבוצה שלא תהיה' הם חבורה של מתרוממים".

איך הם הגיבו?

הם רק הסתכלו עלי, וזה היה קצת מוזר, אז ניסיתי עוד פעם: "אולי לא הבהרתי את עצמי, אבל כל האוהדים של אקש"ת אוכלים בתחת". והתברר שזה נכון, כי עובדה: צעקתי את זה בחדר מלא באוהדים של הקבוצה הזאת, ואף אחד מהם אפילו לא קם להסביר לי שאני קולט אותם לא נכון.

אתה באמת לא זוכר איזו קבוצה זאת היתה?

כן, בואי נגיד שאני לא זוכר.

רם גלבוע?

כן?

יש לך הזכות להמשיך לבלוע מילים. כל מה שתגמגם יוכל לשמש נגדך בסיפורים של החבר'ה. יש לך זכות לליטר וחצי מים ולאדוויל. אם אתה לא מוצא אדוויל, יש קופסה חדשה במגירה השנייה במקלחת.