תמונות יפואיות: אל מחוזות ילדותה של יונה אליאן

"הכי יפה שיש", אמר לה המוכר פלאפל ביפו. יונה אליאן היא "סופיה לורן הישראלית" ובעייני גברים רבים מושא תשוקה. הרגישות, העוצמה, הסקס אפיל, היכולת להיכנס לעוביין של דמויות מורכבות (כמו ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף"), זיכו אותה באינספור תפקידים ראשיים בכל תיאטרון רפרטוארי אפשרי.

כיום היא משחקת בתיאטרון "בית לסין" בשלוש הצגות במקביל: "עלמה ורות" "שינדל'ה" ו"תנאים של חיבה". במסך הקטן היא משחקת בסדרה "סימני שאלה". את בעלה, ששי קשת, הכירה כששיחק לצידה בסרט "נורית", ומאז הופיעו ביחד בתוכנית הילדים הפופולארית "שלוש, ארבע, חמש וחצי". לפני שנתיים הוציאו קלטת ילדים מיצירות חיים נחמן ביאליק. את ילדותה בילתה ביפו, שנחשבה אז סוג ב' לעומת תל אביב, ובנוסף כבת להורים ניצולי שואה הרגישה שהיא צריכה להוכיח את עצמה לעולם, וכאמור, כך עשתה. יצאנו לסיור ביפו של היום עם הנוסטלגיה של יונה אליאן.

פרוסה עם גבינה שלושה אחוז ומלפפון

"היתה לי ילדות קסומה ומורכבת. מצד אחד הורים ושכנים ניצולי מחנות, בולגרים ופולניים עם המון סודות בשפות זרות ושתיקות. מצד שני, חיים שכונתיים והייתי הרבה ברחוב. בשעות הבריזה, היו מוציאים כיסאות וכולם אכלו פרוסה עם גבינה שלושה אחוז ומלפפון טרי, ומבלים ככה שעות לתוך הלילה.

"מדובר ביפו 'הגרעינית', זו של אזור שדרות ירושלים. הערבים גרו שלושה רחובות מעלינו, וקראנו לשטח 'הגטו הערבי' אבל שיחקנו ביחד כדורגל -היה דו-קיום. יפו של השעון נחשבה 'השטח הגדול' ולשם אסרו עלינו להגיע, מקום אפל של העולם התחתון. אבל האמת שגם בשכונה שלנו צמחו בזמנו גנב מפורסם ורוצח ידוע.

"צעידה למכולת, ברחוב פאול ארליך 27, היתה טקס עבורי. ללכת לבד ולחצות את השדה של הסביונים עם כסף ביד ולקבל עודף נכון. במקום ממתקים, קניתי זיתים שחורים קטנים ומבריקים - טעם גן עדן. אני זוכרת את הרצפה עם אריחי הקרמיקה היפים. היום מישהו גר שם".

"קניתי זיתים שחורים". אליאן במכולת השכונתית (צילומים: גילי מצא)

בית ספר מ-12.00 עד 16:00

"לבית ספר וייצמן, ברחוב פסטלוצי 34, הייתי מגיעה במשמרת שנייה. מ-12.00 עד 16:00. פיצלו אותנו כי לא היה מקום לכל התלמידים. השער היה בצד השני ומשהו דאג לחתוך פתח בגדר, שדרכו היה אפשר להתגנב. בהפסקות היינו משייפים אבנים במים וחול עד שהיו נעשות כמו חלוקי נחל. המורים היו מדהימים, בעלי סמכות אמיתית, וכיבדנו אותם. הייתי תלמידה מצטיינת אבל זה עבר לי בתיכון. אהבתי את עצי הפיקוס בחצר עם השורשים החזקים, כמו השורשים שלי פה, ביפו".

תלמידה מצטיינת עד התיכון. עצי הפיקוס ליד ביה"ס וייצמן

בית או בית כנסת

"הוריי הגיעו כפליטים מהמחנות וקיבלו ביפו, ברחוב צהלון 2, בית ערבי נטוש. גרו בו איתנו גם סבא וסבתא, אחות של אבא, בעלה וילדם. לכל זוג וילד היה חדר ובמשותף 'הוֹל' עם מטבח. עד גיל 16 גרתי בבית הזה ואז העירייה קנתה את הבית מהוריי.

"היום זהו בית כנסת 'רחמי ציון' שבו מתפללים תימנים. הדלת היתה סגורה, אבל בעבר באתי לבקר ולא נתנו לי להיכנס - הגבאי אמר שזו עזרת גברים. ציער אותי שלא יכולתי לראות את חדרי ילדותי. כמעט כל הבתים מאז גולחו, אין כבוד למה שהיה פעם ולשימור".

"עד גיל 16 גרתי בבית הזה ". בית כנסת "רחמי ציון"

סינדרלה יפואית

"במרחק דקה וחצי מהבית, נולדנו אני ואחותי בבית החולים 'צהלון', שבשדרות ירושלים 100. היו שם אחיות יפות והבנים היו מטפסים על הגדר להציץ כשהן התלבשו. היו המון עצי תפוזי שנחשבו בזמנו ל'לוקסוס' כי לא יכולנו לקנות. יום אחד גנבנו תפוזים ומישהו צעק: 'השומר!'

"קפצתי מעל הגדר ועפה לי נעל אחת. השומר הזה החליט שהוא מוצא את הנעל שנשמטה ועבר בית-בית כמו בסיפור סינדרלה, עד שמצא אותי עם הנעל התואמת. קבלתי מכות. זה הפרק הקרימינלי היפואי שלי".

נולדה במרחק קטן מאוד מהבית. אליאן מאכילה יונים ביפו

"נפגש במזרקה"

"החבר'ה מבת ים של אז נהגו לקבוע: 'נפגש במצבה'. היפואים אמרו 'נפגש במזרקה', שהיתה באמצע שדרות ירושלים. זה היה פלא תבל מבחינתנו, עם אורות ששינו צבע והסתובבו, עם פירוטכניקה, ממש כמו חללית מהמאדים.

"עם משה, החבר הראשון שלי בכיתה ז', באתי למזרקה. אחר-כך הלכנו לאכול פלאפל בהמשך השדרה ואז לסרט ב'נגה', שבו החזקנו ידיים. זה היה מסלול הצעידה הקבוע של זוגות. המזרקה שהיתה במרכז השדרה עברה בשלב מסויים לשדרות ירושלים פינת רחוב התקומה, וזה היה מוזר".

היפואים אמרו "נפגש במזרקה". המזרקה בשדרות ירושלים

מאחורי הקלעים

"קולנוע 'אלהמברה', בשדרות ירושלים 49, היה המקדש של גיורא גודיק שהעלה בו מחזות זמר כמו "קזבלן" ו-"גברתי הנאווה", שראיתי עשרות פעמים. היתה לי חברה, רינה, שגרה בדירה, שדרך המדרגות שלה אפשר היה להיכנס ישירות אל מאחורי הקלעים. הייתי מהופנטת מהשחקנים בחדרי האיפור ובמזנון, ואף אחד לא שם לב לילדה שבאה מדי ערב.

"יום אחד במסדרון, השחקן שלוימל'ה בר-שביט הבחין בי ודיבר איתי קצת. עשור לאחר מכן, עמדתי בטלפון ציבורי בדיזינגוף והוא ניגש אלי ואמר 'שלום לילדה מהמדרגות'. יצא לנו לשחק בהמשך ב'מולייר' 'טרטיף' ועוד. היום המקום עובר שיפוץ לייעוד ממש אחר, וחבל לי".

"הייתי מהופנטת מהשחקנים". בתיאטרון אלהמברה לשעבר

פלאפל ספרותי

"לאכול פלאפל היה חלק מהפינוק, שכלל גם גלידת מסטיק קוזו. 'מועצת גדולי הפלאפל', בשדרות ירושלים 11, קיים 40 שנה. את שם המקום נתן חיים חפר שעשה בזמנו עם פשנל את 'אויטה', והיה אוכל פה יחד עם בעלי, ששי, ששיחק בהצגה. הייחוד של הפלאפל הזה היה תוספת תפוח אדמה מטוגן בשמן. מאז טעמתי כל מיני בחיי, אז איני יודעת אם טעם הפלאפל השתנה או אני".

קיים כבר 40 שנה. "מועצת גדולי הפלאפל"

תל אביב-ניו-יורק

"אבא שלי היה נהג מונית ויום אחד לקח אותי לכרמל בחיפה. הפנורמה של המפרץ הרשימה אותי וביקשתי לנסוע שוב. אבא אמר שיש לנו את הכרמל הקטן שלנו, והתכוון לגן הפסגה במרומי גבעת יפו העתיקה. לפה היינו באים ברגל מהבית, להשקיף על חופי תל אביב ובתיה שהיתה כמו ניו-יורק. משאת התשוקה שלנו כילדים, היתה לנסוע לרחוב אלנבי פינת המשלט ולעלות ולרדת במדרגות הנעות הראשונות שהיו.

"אבא היה קונה לי גרעינים לבנים שחוממו בעגלה עם ארובה קטנה. 15 גרעינים בתוך קונוס מנייר עיתון שהייתי מוצצת מהם את המלח לאט, כדי שלא ייגמרו, ורק אז מפצחת. לשאת עיניים מגן הפסגה לעבר תל אביב, היה עבורי להיות כמו ה'צפונים', שפעם אחת גירשו אותי ממסיבה והרגשתי הכי סוג ב' בעולם".

להשקיף מכאן על ת"א - משאת התשוקה שלנו כילדים. גן הפסגה

חופים הם לפעמים געגועים

"חוף הים מתקשר אצלי למפגשים הרומנטיים בתיכון. אני לא הייתי מהמשתזפות. לא היו אז בתי קפה ולים היינו באים לדבר ולנגן בשקיעות. דור הסיקסטיז. שמענו ביטלס, בוב דילן, דיברנו על לשנות את העולם. חלק אכן שינו, כמו חיים רמון שהיה חבר שלי כמה שנים מאז התיכון ובילה איתי בים. שמחתי היום לראות שהחופים ביפו נשארו בתוליים, בסגנון התמימות שלנו מפעם".

מפגשים רומנטיים, ביטלס ודיבורים על לשנות את העולם. חוף יפואי

•  לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים"