פרס קולקטיבי

במוחו של כל מוזיקאי, זה המוכר אלפי עותקים מאלבומיו ממש כמו עלום השם שנאבק על כל אייטם שולי בעיתון מקומי, מסתתר ג'וק נפוץ. הכמיהה לניכר ופנטזיית ההצלחה הבינלאומית יכולים להאפיל על הצלחות גדולות בארץ המוצא, בעיקר בשל התפיסה כי חותמת אישור חיצונית משמעה הצלחה בשוק הגדול של העולם האמיתי.

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

לעיתים רבות נופל האמן בניסיונות לשוות ליצירה שלו ניחוח חו"לי מזוייף, אך ההבדלים באיכויות הסאונד וההפקה (אם נתעלם לרגע ממכשולי שפה ומבטא) תמיד יסגירו את מה שאף פעם לא נעים להודות בו: במבחן "הדבר האמיתי", רובם לא מצליחים להתרומם אל מעבר להצלחה וגישה פרובינציאליים להחריד. סביר להניח שחברי הקולקטיב (באנגלית -Acollective) מודעים לכך, ועדיין זה לא הפריע להם לשחרר את "Onwards", אלבום שני שכל כולו מכוון החוצה.

הקולקטיב. חוכמה והומור משובח (צילום: זיו שנהב)

הקולקטיב היא להקה שמאגדת בתוכה שני הרכבים שונים. ה"מדלי בנד" של רועי ריק וה"סטריינג' פולקס" של עידן רבינוביץ' מסתובבים בינינו כבר המון זמן ומתחזקים מעמד קאלט בהופעות מקומיות. את הדרך אל פסגת העולם הם החליטו להתחיל מהכיוון ההפוך, בשהות עמוסת חוויות וטראומות קטנות בלונדון הקרה. אותה תקופה נוכחת בכל רגע מאלבומם הטרי, שיותר מכל מרגיש מנותק מזמן, מקום ומאי אלו אלמנטים של הוויה ישראלית.

אפשר שזו ההטמעות הארוכה בבירה הבריטית שעשתה את ההבדל, ואפשר שמדובר בעניין אסתטי: את עמדת מפיק האלבום אייש כריס שואו, מפיק וטכנאי הקלטות עטור ניסיון ופרסים, שתיק העבודות שלו מכיל שיתופי פעולה עם שמות כמו בוב דילן, לו ריד, ווילקו וג'ף באקלי.

מהאזנה לאלבום, ניכר כי שואו הצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית שהוצבה בפניו, השתלטות על שבעה נגנים, כל אחד מהם מוכשר בתחומו, ללא סירוס או הצנעה של איש מהם. הקטע "Simon Says", מעבר להיותו בחירה מצויינת כשיר פתיחה, מדגמן עושר צלילי מרהיב, רוקנ'רול שופע כלי נגינה אך רחוק מלהיות עמוס. "A Better Man" שמגיע אחריו כבר מכיל אלמנטים אלקטרוניים יותר ומוסיף להישמע כמו חגיגה מוקפדת של סגנונות.

זהו בעצם קסמו הגדול של ההרכב: בניגוד ליוצרים מקומיים שמתייחסים לז'אנר אותו אימצו בחרדת קודש, הקולקטיב מעניקים לעולם את הפרשנות שלהם לפולק-בלוז-רוק-אמריקנה, מערבבים הכל, מוסיפם טאצ' ממוחשב ומגלים גוון חדש. השעטנז הסגנוני הזה לא ממש מסתדר עם הפולק הישראלי, שדואג למדר את עצמו לעזאזל בכדי לשמור על איזושהי אותנטיות בלתי אפשרית מלכתחילה, ולו רק בשל העובדה שמוצאו אינו מגיע ממרחביה האדירים של אמריקה.

(צילום: נועה מגר)

"Whiskey Eyes" ו-"Girls" הקברטי מרגישים כמו חווית השתכרות שמחה בבר הומה אדם. "Lewknor Arch" ו-"Running Away" מתחילים בקטן ועגמומי והופכים לבלדות גדולות, ללא יומרה אך עם כמויות בריאות של סחף וכנות. נראה ששואו באמת הבין את החבורה הזו, שיש בה חוכמה והומור משובח שאגב, טוב שלצורך האלבום נדחק מעט הצידה. הומור יכול לחולל קסמים בחיבור בין להקה לקהל שלה ומי שראה את הקולקטיב בהופעה מודע לאיכויות האירוניות הרבות שטמונות בהם. באלבום זה, על אף הקריצה הממזרית התמידית, הן מקבלות מעמד משני בלבד.

קולותיהם של ריק ורבינוביץ' משתלבים זה בזה מצויין וגם ברגעים היותר דרמטיים שלו, האלבום שומר על פרופורציה, כזו השמורה לבעלי האבחנה העצמית המדוייקת. זהו אלבום עמוס להיטים פוטנציאליים, דבר נדיר במיוחד במה שמכונה "האינדי הישראלי" שמאגד תחת מטרייתו, לצד חומרי איכות ויהלומים לא מלוטשים גם לא מעט אשפה מוזיקלית. שלב האסוציאציות המתבקש יעלה שמות כמו קונור אורבסט ומונסטרס אוף פולק, טאצ' של סופרגראס ודמיון למאמפרד אנד סאנס. ועדיין, כמקשה אחת, הכל נשמע חדש, מקורי וחשוב מכך - כמו הדבר האמיתי.

הקולקטיב, "Onwards", מונוקרייב