אלף שנים מכאן אל העבר

כשהאסטרולוג אומר לה שהיא עשתה את הבחירה הלא נכונה, כנרת כבר נשואה לאמנון ואֵם לשלומציון הקטנה. ובכל זאת היא מקשיבה בדאגה להודי הנמוך הרואה במפת הלידה שלה את עברה ואת עתידה ואומר לה שהגבר הנשוי, המבוגר, ששייך לעבר שלה, מעולם לא הפסיק לאהוב אותה.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

וכשנורי חוזר ומופיע, כנרת כבר יודעת שרק כשהם יחד היא חיה באמת, שבין הפגישות ביניהם היא אוכלת, ישנה, נושמת - זה הכול, ושעליה לבחור על מה לשמור - על שלמות משפחתה או על שלמות לבה. חסרת מנוחה ומוטרדת, היא נודדת בין ביתה שבעיר לבית ילדותה בקיבוץ מתפורר, בין ישראל להודו, ונפשה מיטלטלת בין סיפור חייה בהווה לסיפור משפחתי שצץ מן העבר. אלף שנים לחכות הוא סיפור על אישה אחת וגבר אחד שנפגשים תמיד לא בזמן ועל האהבה שלהם. הגדולה, היציבה והעצובה.

מיה טבת דיין, ילידת 1975, מרצה באוניברסיטת תל אביב על מחשבה ותרבות הודית, כתבה דוקטורט על שירת הסנסקריט הגדולה בימי הביניים בהודו, נשואה ואם לשתיים, גרה בתל אביב.

פרק ראשון

כל היום הטלפון לא צילצל. הבוקר היה שקט והצהריים היו שקטים וכנרת תהתה לאן נעלמו כל מי שבדרך כלל התעניינו בשלומה. ורק אחר הצהריים גילתה שהמכשיר מקולקל ולכן הושיבה את שלומציון בעגלתה והלכה עמה אל תחנת השירות הקרובה ברחוב אבן גבירול. שם קיבלה מכשיר חלופי מידיה של פקידה אסופת שיער שגם אמרה לה, אין לך מה לדאוג, כל הזיכרונות של המכשיר הישן עברו לחדש. וכנרת יצאה לרחוב, ובעודה הולכת בחנה את המכשיר שקיבלה ובאמת מצאה בו את כל רשימת השמות.

"חבוקה לפתע בגופו הלוהט של נורי" (עטיפת הספר)

ורק כשחיפשה את ההודעות הכתובות גילתה שממאות הודעות שהתקבלו למכשיר הישן נותרו שלוש בלבד. אחת שנשלחה אליה במאי מהבנק, ובה מודיע לה הסניף על שינוי שעות הפתיחה. אחרת שנשלחה באפריל מאמנון, ובה הוא שואל אותה איזה שמפו לקנות. והודעה שלישית, שנשלחה אליה מנורי, בספטמבר שלפני שש שנים. נכתב בה, בדרך אלייך. עוד שעתיים וחצי. כבר לא יכול לחכות. וכנרת עצרה את הליכתה ונעמדה בשמש של סוף הקיץ והתבוננה במילים שמילאו את המסך הקטן.

למחרת התחילו להופיע החפצים, וכנרת השיבה אותם בכל פעם למקומם. ראשון היה התצלום שהציץ מתחת לערמת עיתונים בסלון, ובו עשרים ותשעה פרחים אדומים שנורי צילם עבורה ביום הולדתה. אחר כך, כשסידרה את בגדי החורף בארון, נפל עליה מאחד המדפים הגבוהים פנס ראש קטן שקיבלה ממנו ערב נסיעתם למזרח. וכשחיפשה כנרת חוברת אחת בין כרכי האמנות הגדולים על המדף, מצאה לפתע שתי אבנים, שאחת מהן, משולשת, מצאו פעם בהודו, ואת השנייה, השחורה, הביא לה נורי מהמדבר.

היא היתה שטוחה ועגולה, וחריצים לבנים ודקים התעגלו בה במעגלים הולכים וקטנים. כשהניח אותה בידה אמר לה, היא נראית כאילו כל העולם מצוי בה. אני משאיל לך אותה רק באופן זמני, עד שאתן לך את כולי. ועכשיו כשחפנה כנרת את האבן המושאלת ההיא, תהתה אם היתה מאמינה אז שהזמני יתמשך כל כך הרבה זמן. ולאחר כל הדברים האלה, השמיע אמנון בסלון שלהם מנגינת צלילי מדבר מבלי לדעת שפעם, לצלילים האלה בדיוק, היו מתכנסים גופיהם העירומים של כנרת ונורי במשך לילות שלמים.

וכך, בעודה מקפלת את כביסת הערב על הספה הבהירה, החלו מיתרי העוד לפרוט בחדר, וכנרת מצאה את עצמה חבוקה לפתע בגופו הלוהט של נורי ומפיה נתמלטה אנחה שגרמה לאמנון להרים את מבטו ממסך המחשב ולהסתכל עליה במבט שואל.

בלילה שלאחר הצלילים האלה חלמה כנרת שהיא נוסעת עם נורי במכוניתו במעלה הר בירושלים, וקבצנים הודים פושטים כלפיהם ידיים רבות. ובבוקר, כשהתעוררה, שאלה את עצמה מדוע שב לפקוד את שגרתה השלווה. היא חשבה שאולי חזר נורי לקרוא לה דרך המסדרון הסודי של המחשבות, זה שסיפר לה עליו פעם, מזמן, כששכבו בחושך במיטה. הוא אמר לה אז, בכל פעם שאני חייב לראות אותך ולא יכול, אני עוצם את העיניים ומדמיין מסדרון ארוך שמחבר בינינו, קצה אחד שלו במחשבות שלי וקצה אחר במחשבות שלך.

אני פותח את הדלת שלי וקורא לך בלחישה ארוכה, כנרת. ואני עונה? היא שאלה אותו אז חצי בצחוק. ונורי ענה לה ברצינותו הרגילה, את כמעט תמיד עונה. פתאום את מתקשרת, או שולחת הודעה ואני יודע ששמעת אותי ואני נרגע. כנרת נזכרה כיצד, לאחר אותו לילה, החלה להקשיב יותר, ובאמת הצליחה לשמוע. וכיצד זמן לא רב לאחר מכן, שמעה במשך יום שלם את קולו של נורי לוחש את שמה, וכתבה לו הודעה, אתה כל הזמן קורא לי, אני לא מצליחה להתרכז, והוא ענה לה אז, אני מצטער. אני נקרע בלעדייך.

אבל כמעט שש שנים חלפו מאז שבחר נורי להישאר קרוע בלעדיה, וכנרת אטמה את השמיעה הפנימית שלה והשאירה רק את זו החיצונית. היא חשבה לעצמה שמוטב לנורי שיחזור לקרוא לאשתו, ואילו שלה עצמה עדיף לשמוע רק אנשים שבאמת נמצאים סביבה. ומאז התאמצה מאוד שלא ללחוש את שמו במסדרון החשוך של מחשבותיהם. לא בלילות הסוערים של החורף שהגיע לאחר פרידתם, ולא כשמצאה את עצמה חבוקה בתחושת חוסר ברירה בזרועותיהם של גברים אחרים וגם לא כשלקחה את עצמה בכוח אל ההפלה ההיא בגיל שבו כבר כל כך רצתה ילדים.

היא אפילו לא לחשה את שמו של נורי כשכבר עמדה להתחתן עם גבר שלא היה הוא, ואף לא כשמבעד לקהל העיניים הנרגשות שנתלו בה בזמן החופה ראתה את מבטן הבטוח, העצוב, החכם של עיניו הירוקות, כאילו היו מוקרנות מולה על מסך שקוף. אבל עכשיו חשבה לעצמה, עם כל הסימנים המצטברים האלה הוא ודאי קורא לי. ולראשונה מאז נפרדו בפעם האחרונה באינספור פרידות, עצמה כנרת את עיניה ופתחה את דלת המסדרון שלה ולחשה ללא קול אך ברעד, נורי. התשובה הגיעה מיד.

אני כאן.

שעות הבוקר היו ארוכות וריקות. לאחר שהיתה מסיימת להאכיל את שלומציון ולשטוף את הכלים שבכיור ולמלא את מכונת הכביסה בחולצות קטנטנות ובחיתולי בד ולהשכיב את שלומציון לשנת הבוקר, סיגלה לעצמה כנרת מנהג חדש להציץ בחצי ראש אל המסדרון הסודי הארוך ולברך את נורי בבוקר טוב. פעם אחת אף סיפרה לו, ממש בשני משפטים, על צמרות העצים הגדולות שהיטלטלו ברוח העזה מחוץ לחלון ביתה, ואילו בבוקר אחר, שבו התעוררה שלומציון חולה ובמשך שעות התהלכה כנרת סביב ביתה כשבתה בזרועותיה, שמעה לפתע את לחישתו של נורי קוראת לה, כנרת, ונזכרה שמאז הבוקר שכחה אותו.

ואז, בראשית החורף, פגשה כנרת את האסטרולוג ההודי הנמוך ההוא שהוסיף ועירבל את הכול.

אפילו כשטיפסה במעלה המדרגות הצרות בדרך אליו, לא הצליחה להחליט אם היא בכלל רוצה לפגוש אותו. זה היה מעל שוק לווינסקי וכנרת חשבה לעצמה, למטה צועקים רוכלי הדוכנים וצופרות המכוניות ולמעלה מחכה אדם שעומד לספר לי את עתידי, ולרגע ביקשה להסתובב על עקביה ולהתמסר להווה המתרחש ברחוב. ובכל זאת המשיכה לעלות.

היא שמעה עליו סיפורים רבים, ובכולם תמיד ראה את הסודות הנסתרים ביותר ושינה את חייהם של אנשים, וכנרת חשבה, אני אפילו לא מאמינה באסטרולוגים, אבל אסטרולוג כזה חייבים לפגוש לפחות פעם בחיים. וכששמעה שיגיע לביקור בתל אביב אמרה לעצמה, דווקא עכשיו כשאין לי בכלל שאלות. ואחרי שקבעה עמו פגישה חשבה לעצמה, זו לא תקופה טובה כל כך בשבילי להתהפכויות גדולות ואז, כשעלתה בצהריים במדרגות המובילות אל הדירה בקומה השלישית שבה התארח, סיכמה עם עצמה שפשוט תודיע לו מראש על מה מדברים. אבל זה לא הצליח.

"אלף שנים לחכות", מאת מאיה טבת דיין. הוצאת כנרת זמורה ביתן