קלנסווה: כשיהודי אומר 'קפה' הוא מתכוון ל'הפוך'

מספר תושבים: כ-19אלף.

צפיפות: כ-2,250 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

מעמד מוניציפלי: עירייה.

אחוז הזכאים לבגרות: כ-28 אחוז (הממוצע הארצי כ-45 אחוז).

השכר הממוצע: כ-4,600 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

גישה: פונים דרומה מכביש מספר 57 (המחבר את כביש 6 עם כביש 4).

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

קפה "אל-מדינה" הוא בית קפה קטן בשולי העיירה קלנסווה המנוהל על ידי מצטפא מתאני, רופא שיניים בעברו. כשנכנסתי אליו בצהרי יום שישי אחד, היו היושבים בפנים עסוקים במשחק קלפים של ראשית סוף השבוע, ודוב גריזלי עצום עסק בחביטה בדג סלמון מופתע על המסך מאחוריהם.

"יש יותר מדי בתי קפה בכפר", הסביר לי מצטפא, מבלי להסיר את עיניו מן הגריזלי.

"אז מה מיוחד בזה שלך?" שאלתי.

"לכל קפה יש אופי משלו ולקוחות קבועים. אני נמצא בצד של הכפר ולא על הכביש הראשי. לכאן באים אנשים כדי שלא יראו אותם משחקים קלפים במרכז", ענה.

"משחקים על כסף?" שאלתי.

"מה פתאום. מי שמנצח משלם על הקפה של השולחן. הדתיים משלמים רק על עצמם (כי אסור להם להמר)".

"אז מה הבעיה שיראו אותם במרכז?", המשכתי.

"אלה אנשים מכובדים, מורים, עורכי דין...", השיב מצטפא.

בחזיתו של בית הקפה אל-מדינה עסק אותה שעה אחמד נצראללה בתיקון הקרבוראטור שלו. "אני לא יושב באל-מדינה כי זה לא הסגנון שלי. אתה רואה איך אני שותה את הקפה שלי", הוא הצביע על הכוס שהיתה מונחת על המנוע.

לכאן באים אנשים כדי לשחק בקלפים, קפה אל-מדינה (צילומים: יוסי יובל)

"כמה כוסות אתה שותה ביום?" שאלתי אותו.

"עד לאחרונה הייתי שותה 13 כוסות של קפה סאדה חזק בלי סוכר. אם אתה שותה כוס אחת כזו, אתה לא ישן שבוע", הוא חייך, "אבל לאחרונה הפסקתי בגלל בעיות לחץ דם, והיום אני שותה כוס אחת".

אחמד עצר כדי ללגום מן הכוס שבתחתיתה הצטברה כבר שכבה עבה של משקע חום, ואני הבנתי במה הולך להתרכז הביקור שלי בקלנסווה.

ההיסטוריה הקצרה של הקפה

ישנן גרסאות שונות באשר לגילוי הקפה. האגדה המדעית מכולן מתחילה בקיבתה של עז אתיופית אחת, שטעמה את פוליו של הצמח המוזר והפכה חיונית במיוחד. לאחר מאות שנים של אכילת פולים בלתי קלויים בידי עיזים ואדם כאחד, מתרכזות מרבית האגדות בנמל מוקה שבתימן.

ממוקה הגיע הקפה לטורקיה, ובה כנראה נכתשו הפולים לראשונה, נחלטו במים חמים והפכו לקפה טורקי. משם היתה הדרך למערב-אירופה קצרה, אך איטית, ובמאה ה-16 ככל הנראה החלו הוונציאנים ללגום מן המשקה המר. חשיבותו של המסחר בקפה היתה חשובה כל כך, עד שכדי לשמור על הסוד אסרו הערבים על הוצאת זרעים בלתי קלויים או צמחים מתימן.

אבל גם בעידן הפרה-ויקיליס היה קשה למנוע הדלפות, ובמאות ה-17 וה-18 כבר גידלו קפה ברבות מן הקולוניות הצרפתיות וההולנדיות בדרום אמריקה ובדרום מזרח אסיה. בתי הקפה הראשונים נפתחו במאה ה-15 במכה, וכעבור עוד כ-200 שנים הם הגיעו למערב אירופה.

בלונדון היו במאה ה-18 כ-2,000 בתי קפה, ואילו בקלנסווה של המאה ה-21, משרתים 12 בתי קפה את 19 אלף התושבים. מספר זהה של בתי קפה פחות או יותר מצוי על הכביש המוביל לעיר, והופך את יחס הקפה לנפש בעיירה לאחד מן הגבוהים במדינה: בית קפה על כל אלף תושבים, כמו בתל אביב.

דור האספרסו

בעודי תוהה כיצד מתנהגת עז חיונית, הגעתי לבית הקפה הגדול ביותר בקלנסווה, היושב בצומת המרכזי של העיירה ונקרא בהתאם "קפה הכיכר". מכונת אספרסו חדישה של Lavaza על הבר משקפת היטב את המגמה: הצעירים מעדיפים אספרסו ונס קפה, וישנם אפילו מקומות שאינם מגישים כבר קפה ערבי.

כבכל צהרי שישי, היה "קפה הכיכר" עמוס במיוחד, ובמרבית השולחנות עסקו במשחק קלפים. "כבר 15 שנים שיש לנו את אותם קליינטים", סיפר לי אסלאם סלאמה, הבעלים. "אנחנו הכי גדולים, הכי מרכזיים והיחידים עם שולחן סנוקר", הוא טען בהתלהבות, אך שלא לציטוט העיד, שהוא עצמו מעדיף לשבת באחד מבתי הקפה על הכביש הראשי כדי לשנות אווירה. "אבל אני אף פעם לא שותה קפה", הוא התוודה, ואני תהיתי: איך הוא מעז.

בצמוד ל"קפה הכיכר" נמצא אחד משני בתי הקלייה של הכפר, "קפה איאד". איאד הוא תושב טייבה ודור שלישי בקליית קפה. למשפחה יש כבר שלושה סניפים בטייבה, והרביעי שבקלנסווה מספק יותר ממחצית מן הפולים של היישוב. איאד הוביל אותי למחסן הקלייה שמעבר לכביש, שריח חריף של הל עומד בו כל ימות השנה ושעל רצפתו ערומים שקים גדולים של פולים ירוקים שהגיעו מקולומביה.

איאד מציג פולי קפה ערבי וקפה סאדה, בקלנסווה מעדיפים לטחון בעצמם

"אלה פולים של קפה ערבי. זה מה שאתם קוראים שחור או בוץ", עשה עבורי איאד סדר במונחים. "קפה סאדה זה קפה ערבי מר יותר. פשוט קולים את הפולים עוד חצי שעה עד שהם נשרפים".

"אז מה זה טורקי?" שאלתי נכלם.

"טורקי מבשלים עד רתיחה ובדרך כלל משתמשים בתערובת אחרת של פולים ובקלייה שונה", הסביר לי איאד בידענות, ואחר כך הודה בפניי שכשאומרים טורקי במגזר, מתכוונים - לא נעים להודות, לשקיות האדומות של עלית.

איאד הוסיף שמשפחה ממוצעת של חמש נפשות צורכת קילו קפה בחודש, ושיש עדיין משפחות רבות שמעדיפות לקלות את הפולים בבית. לפני פרידה, כיבד אותי איאד בספלון של סאדה מר. את האספרסו שלו הוא שותה ב"כיכר".

הרצליה - קפה חמודה מאחורייך!

ארומה של שינוי באויר

בעצתם של כמה תושבים המשכתי לכיוון "קפה חמודה" - בית הקפה ה"צפוני" ביותר בעיירה הממוקם בכניסה הדרומית של קלנסווה. הימים הם ימי חנוכה ומאפיית אבו-פהד שעל פניה חלפתי, ניסתה לפתות אותי בסופניות מהודרות. "זה הולך יותר חזק מבקלאווה", סיפר לי עזיז העובד במקום וחשף בפני במבוכה שהוא טורף מדי בוקר סופגניה עם התה (המבוכה היא לגבי התה).

שלט גדול של בונז'ור מעטר את חזיתו של קפה חמודה, שמעוצב אחרת מיתר בתי הקפה בעיירה: מרוהט בספות עור ובמסכי פלאזמה ומציע אנטרנט אלחוטי. "כאן זה כמו בית קפה בהרצליה - אין נרגילה, אין שש-בש ואין קלפים", הסבירו לי מחמוד עודה, נאטור מחד ויזיד חמודה ששהו במקום כשנכנסתי אליו, מעבירים אחר צהריים רגוע שאחרי שבוע עמוס.

קפה חמודה פתוח 24 שעות ביממה ושעות השיא שלו הן לפנות בוקר (בדרך לעבודה) ובערב. "בעבר נחשב מי שיושב בבית קפה לבטלן. היום הכל השתנה", הסבירו לי השלושה והוסיפו: "שתיית קפה נחשבת עדיין לבילוי מספר אחד של המבוגרים, אבל אם בעבר לא היו שותים קפה לפני גיל 18 - 19, היום אתה תראה הרבה צעירים בני 16 יושבים ומעשנים בבית קפה ליד אבא שלהם. הדור פחות מכבד את ההורים".

אשה נכנסה למקום ויצאה ממנו עם ספל. "למה אני לא רואה נשים בבתי הקפה?" תקפתי את השלושה.

"הנשים יושבות בבתי קפה מחוץ לקלנסווה. סע לארומה בכוכב יאיר ותראה כמה נשים יושבות שם", הם השיבו, "וחוצמזה, הזמנים משתנים. אתה עוד תראה נשים יושבות בבתי קפה", התנבאו.

מחמוד עודה, נאטור מחד ויזיד חמודה בקפה חמודה. ארומה של מהפכה

מספיק קפה לכולם

בדרך הביתה עצרתי למלא דלק בתחנה שבכניסה לקלנסווה. כמה מקומיים התכנסו בפרלמנט המקומי ודנו בכותרות עיתוני סוף השבוע סביב שולחן עמוס ספלי קפה בוציים. "הכביש לא מפריע לנו", התנצלו בפני הח"כים, "כי ככה התפאורה מתחלפת".

בין הנוכחים נמצא גם האני אבו-וישאח, תושב קלנסווה וסטודנט לכלכלה במכללת אריאל, שסיפר ששבוע קודם לכן הוכר רשמית כנפגע טרור לאחר ששמשת הרכב שלו נופצה על ידי אבן בדרך למכללה.

"אין תחרות בין בתי הקפה כי לכל אחד יש הקליינטים שלו", הסביר לי ראא'ד נאטור, בעליה של התחנה את סוד קיומם של כל כך הרבה בתי קפה בקלנסווה, והוביל אותי פנימה כדי להתגאות במכונת אספרסו חדשה שעלתה לו 16 אלף שקלים. "יודע מה, תעשה לי קפה לדרך", ביקשתי, וראא'ד שלף מיד כוס גדולה.

"איך ידעת שאני רוצה קפוצ'ינו?" שאלתי והוא גיחך. "כשיהודי אומר לי 'קפה' אני יודע שהוא מתכוון ל'הפוך'. כשערבי אומר לי 'קפה' אני יודע הוא מתכוון ל'אספרסו'". מחיר הכוס אגב, זהה בכל בתי הקפה בקלנסווה ועומד על 6 שקלים בלבד.

"אין תחרות בין בתי הקפה כי לכל אחד יש הקליינטים שלו". קפה נאטור

• לכל הסיורים במדור "בשביל הדו-קיום"
  

• לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל