תנו גז, אל תבעירו אש. המהפכה ואנחנו

גל ההתקוממויות השוטף את המזרח התיכון עודנו בעיצומו, ולכן אי אפשר עדיין להעריך את השלכותיו עלינו ועל האזור. עם זאת, אפשר לקבוע כבר בנקודת הזמן הנוכחית כי האיסלאם הקיצוני הוא המרוויח העיקרי מהכאוס שנוצר. התנועות האיסלאמיסטיות הן הגורם המאורגן העיקרי ברוב המדינות שמשטריהן מתנדנדים, שמסוגל לנצל את המשבר כדי לצבור כוח והשפעה פוליטיים. כך זה במצרים, לבנון, תוניסיה ואלג'יריה, וכך זה אולי גם בירדן.

במצרים, בתוניסיה ובאלג'יריה יש אמנם זרמים פוליטיים חילוניים חזקים, הנתמכים על ידי הצבא וכוחות הביטחון האחרים ומסוגלים בטווח הקצר למנוע השתלטות מלאה של האיסלאמיסטים על המדינה. אבל אם התנועות האיסלאמיות - "האחים המוסלמים" במצרים, למשל - ימשיכו לפעול בזהירות כדי להרחיב את בסיס התמיכה בהן, ולא ידרשו לכונן לאלתר מדינת הלכה מוסלמית - הן ישיגו בסופו של דבר את מטרתן. עובדות אלה מאיימות לכרסם - אף כי לא מיד - בהסכמי השלום שלנו עם מצרים וירדן, ומה שלא פחות מדאיג - לכרסם בנכונותן של מדינות אלה להמשיך בשיתוף הפעולה הביטחוני וביחסי הכלכלה איתנו.

גורמים איסלאמיים במצרים, ולא רק הם, דורשים כבר עכשיו "לבחון מחדש" את הסעיפים בהסכם השלום המונעים הכנסת כוחות צבא מצריים משמעותיים לסיני, וגם את ההסכם לאספקת גז לישראל. גורם איסלאמי נוסף שינצל לטובתו את המהומה הוא קבוצות הטרור של הג'יהאד העולמי. היחלשות השליטה הביטחונית של מצרים בסיני בעקבות ההתקוממות, התערערות השלטון המרכזי בתימן והנסיגה הצפויה של ארה"ב מעיראק, מאפשרות לקבוצות אלה הפועלות בהשראת אל-קאעידה לחזק את מאחזיהן, לגייס פעילים, לשנע נשק ולפעול בחופשיות נגד מגוון יעדים באזור כולו. כל זאת בשעה שחל כרסום ניכר ביכולת המערב להילחם בהם בשיתוף פעולה עם המשטרים המקומיים. אם חלילה יתערער המשטר בירדן, צפויה התפתחות דומה גם שם.

טהרן בודקת את השטח

גורם איסלאמי שלישי שינסה לדוג במים העכורים הוא משטר האייתוללות באיראן. איראן מפעילה כבר עתה, ובעוצמה, את השיעים בני בריתה בעיראק. יותר מסביר להניח שהיא גם תגביר את סיועה למורדים השיעים בצפון תימן, תהדק את קשריה עם חיזבאללה בלבנון ותנסה לקשור אליה את השיעים בבחריין, ואולי גם במדינות ערביות אחרות השוכנות לחופי המפרץ הפרסי שיש בהן מיעוט שיעי גדול - סעודיה למשל. לפעילות איראנית זו שלושה יעדים: לאיים על המשטרים הפרו-מערביים כדי שיפסיקו את שיתוף הפעולה הביטחוני והמדיני עם ארה"ב, לאיים על מקורות הנפט של המערב אם ינסה לפעול נגד תכנית הגרעין של איראן, ולהגביר את הדומיננטיות של השיעים באזור כולו - מה שיקדם את שאיפת איראן להגמוניה דתית ופוליטית במזרח התיכון.

משלוח שתי ספינות הצי האיראני למעבר בתעלת סואץ, לראשונה מאז 1979, הוא דוגמה לקו הפעולה של איראן שנועד לקדם יעדים אלה. ניצולה של איראן את נפילת משטר מובארק במצרים כדי להשיג אישור למעבר פריגטה וספינת אספקה שלה בתעלה, אינו משנה את מאזן הכוחות באגן הים התיכון לטובת טהרן או בעלות בריתה באזור. הוא גם אינו יוצר איום ישיר על ישראל. אבל הוא מהווה תקדים הפותח לאיראן אופציות פעולה חדשות. כך יכולים האייתוללות לשנע במהירות ובסתר, תוך עקיפת הסנקציות של האו"ם, רכיבים רגישים לציוד צבאי ומומחים מאיראן לסוריה, לבנון ולעזה.

אחת הספינות האיראניות שעברו בתעלת סואץ (צילום: AFP)

ספינות צבאיות יכולות גם לשמש כבסיסי האזנה, ריגול ואתרעה בשירות איראן ובעלות בריתה אם ישייטו מול חופי ישראל. הן גם יכולות להשתתף במשטים שינסו לפרוץ את המצור על עזה. את כל אלה אפשר יהיה לסכל אם ספינות אלה יעברו בדיקה לפני המעבר בתעלה או אחרי שיכנסו לים התיכון. הצי השישי האמריקני מתכוון כנראה לבצע בדיקות אלה אף כי עצירת כלי שיט צבאי על ידי כלי שיט צבאי אחר עלול להביא להתלקחות או לצעדי תגמול איראניים נגד הצי החמישי של ארה"ב במפרץ.

הנכס הישראלי והנפט האיראני

גם נסיקת מחירי הנפט שאנו עדים לה בימים האחרונים כתוצאה מחוסר היציבות במזרח התיכון משחקת לידי איראן. היא משפרת את יכולתה של טהרן להתמודד כלכלית עם הסנקציות שהטילה עליה מועצת הביטחון, ולממן הטבות לאוכלוסייתה כדי להרגיע את המרמור והמחאה העממיים. נסיקת מחירי הנפט והשיבושים הצפויים באספקת הנפט הלובי מאיימים גם על התאוששות המשק העולמי מהמשבר הכלכלי האחרון, ומאפשרים לאיראן להשתמש בנשק הנפט כדי לאיים על המערב אם יתקוף אותה. סביר להניח שהסיכוי לשימוש באופציה הצבאית נגד איראן בין אם מצדה של ישראל או מצד ארה"ב פחת מאוד בימים האחרונים.

כל אלה הם חדשות רעות מנקודת ראותן של ירושלים וושינגטון. לשכת ראש הממשלה מנסה אמנם לטעון כי המהומות באזור מבליטות היותה של ישראל "אי של יציבות ודמוקרטיה באזור", ומכאן שהיא נכס אסטרטגי וערכי למערב. אבל ספק אם בטיעון זה יש כדי לשפר אפילו במעט את מצבנו המדיני והביטחוני. שימוש במנטרה הזו עשוי אולי למצוא אוזן קשבת בדעת הקהל בארה"ב ואולי גם במגזרים אחדים של דעת הקהל באירופה, אבל משמעותה המעשית קלושה למדי. גם אם יחליטו ממשל אובמה והמערב לפעול צבאית נגד תכנית הגרעין של איראן, או שיאלצו לחפש לעצמם בסיסי פעולה חדשים נגד הטרור הג'יהאדיסטי במזרח התיכון, ספק אם יעשו זאת משטח ישראל.

מתקן הגז שהתפוצץ בסיני. סכנה גוברת מצד הג'יהאד העולמי 

מעשה כזה יקים על ארה"ב את הרחוב המוסלמי, ויגביר את התמיכה הפנימית במדינות ערב בגורמים האיסלאמיסטיים ואת תמיכת הרחוב האיראני באייתוללות. כל מה שהשיגו וושינגטון ובעלות בריתה האירופיות כשתמכו בדרישות המתקוממים ובאי שימוש באלימות נגדם עשוי לרדת לטמיון כתוצאה משיתוף פעולה הדוק מדי עם ישראל. התגובה ברחוב הערבי לווטו האחרון שהטיל ממשל אובמה במועצת הביטחון על הצעת ההחלטה לגינוי ההתנחלויות היא עדות לכך. לכן ספק אם המערב רואה במצב הנוכחי ביחסים עמנו נכס אסטרטגי ומדיני. ההיפך הוא הנכון. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מייצר דווקא בשעה זו פוטנציאל נפיץ, שעשוי להלהיט עוד יותר את הרחוב הערבי ולסכן את המשטרים הפרו-מערביים שעדיין מחזיקים מעמד.

אין כוח לדבר, אין כוח לוותר

התלקחות בגזרה העזתית, למשל, כזו שתחייב פעולה צבאית נרחבת בנוסח "עופרת יצוקה", עלולה להוציא לרחובות בעמאן וברמאללה המונים זועמים, שיאיימו על המשטר אם לא יפעל באופן מעשי ונחרץ נגד ישראל. הפלסטינים בגדה ואולי גם ערביי ישראל עלולים לנסות לסחוט מישראל ויתורים באמצעות "ימי זעם" המוניים, שיזכו לרוח גבית מהתקשורת הערבית והבינלאומית ומדעת הקהל האירופית. ימי זעם כאלה, למדנו מהניסיון, עלולים להתפתח לאינתיפאדה שלישית גם אם המארגנים לא ממש התכוונו לכך.

אז מה עושים? יש מי שמציעים לנטרל את הפוטנציאל הנפיץ של הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות משא ומתן מואץ על הסכם שלום. אולם די ברור שבתקופה הקרובה קלושים הסיכויים להשיג הסדר כזה, או לפחות הסדר ביניים מדיני, עם הפלסטינים ו/או עם סוריה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה כעת לוותר על היתרונות ההגנתיים שמעניקות לה בקעת הירדן או רמת הגולן. אבל גם אם נתניהו וממשלתו יגלו נכונות מופלגת להיענות לדרישות הפלסטינים והסורים, וגם אם ישראל תסכים להקפאה נוספת של ההתנחלויות בגדה - ספק אם אבו מאזן ובשאר אסד מסוגלים באווירה השוררת כעת ברחוב הערבי להגיע להסכם שיחייב גם אותם לפשרות כואבות בנושאי הליבה.

חגיגת ניצחון המהפכה במצרים, בכיכר א-תחריר בקהיר (צילום: רויטרס)

החשש מתגובת חמאס, האחים המוסלמים בסוריה והרחוב ירתיע אותם. זה נכון גם אם תהיה זו ארה"ב שתציג לצדדים מתווה משלה להסכם, ותנסה לכפות אותו עלינו ועליהם באמצעות מקלות וגזרים. מובארק לא יהיה שם כדי לתמוך ולתווך וגם המלך עבדאללה לא ימהר לעזור. מעמדה של ארה"ב שנחלש באזור והחשש מפני תגובת האיסלאמיסטים ינטרלו גם שליטים ערבים שתמכו בעבר ביוזמת השלום הערבית.

לפתח את הגז, לחשוב על הטילים

מכאן שבמצב הנוכחי לא נותרה לישראל ברירה, אלא לנקוט מיוזמתה צעדים שיקטינו את סכנת ההתלקחות: הקלות ניכרות נוספות על תנועת פלסטינים בגדה, צעדים משמעותיים לשיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים ביהודה ושומרון כמו גם בעזה, והעיקר - להימנע ממהלכים הנחשבים בעיני הפלסטינים והערבים כפרובוקציה. זהירות יתר בכל מה שנוגע לירושלים ולהר הבית היא כעת צו השעה. יש גם לנסות לחדש את המשא ומתן עם אבו מאזן ואנשיו, אף שהסיכוי להשיג תוצאות אינו רב. אפילו הידברות עקיפה עשויה לפרק מתחים עד שהמצב יירגע בתוך כמה חדשים.

ההרס ברחובות תוניס, בימי המהומות. סכנה גם ממחירי הנפט (צילום: AP)

במקביל חייבת ישראל להיערך לטווח הארוך בשני תחומים: בתחום הכלכלי - האצה משמעותית של פיתוח והשמשה של מקורות הגז שנתגלו מול חופי ישראל. זה ייאפשר לנו להחליף את הגז המצרי ולמנוע את האפקט השלילי על הכלכלה בישראל כתוצאה מעליית מחירי הנפט. בתחום הביטחוני - בטווח המיידי איום הרקטות והטילים היה ונשאר האיום המרכזי

על ישראל, והוא אף עלול להחמיר אם מצרים וירדן ייסוגו מהסכם השלום איתנו או יכניסו אותו לקיפאון עמוק, ואם איראן תצטייד בנשק גרעיני.

לכן, המסקנה העיקרית מהמצב שנוצר היא שראוי להאיץ את פיתוח המערכות השונות ליירוט טילים ורקטות ואת ההצטיידות בהן. הנושא השני שבו יידרשו רפורמה מקיפה ושינוי סדרי עדיפויות הוא הכיסוי המודיעיני. צה"ל יצטרך לבחון מחדש גם את יכולותיו ההתקפיות ביבשה, באוויר ובים, ולהתאימן לאיומים חדשים שאולי יתפתחו בעתיד, בעוד כמה שנים. כל אלה ידרשו השקעה כספית ניכרת עד לשנת 2015. חוסר הוודאות מחד והמחסור במשאבים מאידך, מעמידים בפני מתכנני צה"ל ומערכת הביטחון אתגר שמדינת ישראל לא הכירה כמוהו בתחום הביטחון מאז מלחמת יום הכיפורים.