ידי הרבנים שחתמו שופכות דם

ומאליה עולה השאלה: איפה כל הרבנים? למה לא נשמע קולם תיכף ומיד? למה לא יצאו מבתי המדרש והתאחדו בקול חד וצלול שמכריז "אנחנו נגן על הבנות והנשים בארץ היהודים"? דעו, כאשר אתם מצקצקים ביניכם לבין עצמכם כאילו אין אלה דברים הראויים לתגובה, הציבור הרחב מפרש שתיקה זו כהסכמה, ולרוב הישראלים נדמה כי אלה הם פניה של הציונות הדתית.

הציבור כולו מצפה מכם לעשות מעשה – לומר דברים ברורים. לא כל אחד לחוד, לא הקולות המובנים מאליהם, אלא כולם יחד. האם הנשים לא ראויות לכך? האם לא מגיע לבנות שלנו לדעת שכולכם רוצים בטובתן, גם אם תשלמו מחיר בהשמעת קול ציבורי נגד קולגות?

אפרת שפירא רוזנברג כתבה שהמכתב הוא ביטוי להתנתקות של חלק מהציונות הדתית מהמדינה. היא צודקת, אלא שכדאי לשים לב סביב אילו נושאים בוחרים רבנים אלה לסמן את התרחקותם מהריבונות היהודית בארץ.

מתי זה קורה?

נניח שלרבנים יש בעיה עם הרשות השופטת משום שהיא אינה דנה על-פי דין תורה. אם כך, מדוע חיכו עד לפסק הדין הזה? מדוע לא תמכו ברוצח תאיר ראדה? מדוע לא ביקשו לבטל חשדות נגד אמיר מולנר? להפסיק את החקירה נגד אולמרט? גם שם לא היה זה דין תורה. הבחירה לצאת דווקא להגנת גבר שפגע בנשים והוא מורם מעם, מסמנת את הכיוון: מדינה המגנה על נשים, הנותנת להן קול, היא המדינה שנגדה יוצאים הרבנים.

החותמים על המכתב גילו לנו את משאלתם הסמויה. כמו אחשוורוש במגילת אסתר, גם בהם עולה החשש כי משהו

בכוחם של הגברים מתערער: "כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן". והנה בעיצומו של חודש אדר מכתב התמיכה של הרבנים מבטא בדיוק רב את המשאלה של אחשוורוש: "לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ".

וגם פסוקי איכה מהדהדים בראשי: "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ" הפסוק מתאר את כיבוש האויב את ירושלים, אבל השפה שלו היא של אונס. כבר ירמיהו ידע שאונס הוא חורבן. מכתב התמיכה של הרבנים בקצב מעמיד את כולנו יחד עם האשה הנאנסת: "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ".

• חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן ומנחה בית מדרש 'חידר משלך' במכון שלום הרטמן