קריאת חובה שהפכה לאמת
השחקנית עינת ויצמן חזרה אל הספרים שהיו קריאת חובה בתיכון, והתאהבה בהם מחדש. "הכינוי 'ספרותית' בתיכון היה מקבילה ל'חתיכה'. הייתי צריכה לקרוא די הרבה בתקופה שכל מה שעניין אותי היה בני המין השני, ניק קייב והנפש המיוסרת"
בתיכון "הריאלי העברי בחיפה", בשנים בהן למדתי, צריך היה לבחור מגמה, כשלכל מגמה הוצמדה סטיגמה. במגמה סוציולוגית היו המופרעים, בראלית הבוקים והגאונים, במזרחית לכולם היה שפם, בביולוגית כולם היו חרשנים, ובספרותית: הבלונדיניות. למרות שערי השחור כפחם בחרתי במגמה ספרותית. רק בחור אחד העז ללמוד איתנו בכיתה, ואכן היה מספר לא מבוטל של בלונדיניות בכיתה, בכל מובני המילה.
הכינוי "ספרותית" למספר שנים היה מקבילה ל"חתיכה" או "שווה". הייתי צריכה לקרוא די הרבה, בתקופה שכל מה שעניין אותי היה בני המין השני, ניק קייב והנפש המתבגרת המיוסרת. בכל זאת כנראה משהו בשיטה הצליח, אם כי את אהבת הספרות קיבלתי גם מהבית, מאימי שעבדה ועודה עובדת בספריה של אוניברסיטת חיפה, כך שספרים, ספריות וקריאה הם חלק מנוף ילדותי.
ביאליק: שירים
המשורר שקיבל הכי הרבה נפח בלימודי הספרות שלי היה המשורר הלאומי ביאליק. העותק המרופט מימי התיכון עוד נמצא על המדף שלי. המורה שלי לספרות דאז, נעמי רובין, דגלה בשיטה שהיום מעוניינים להחזיר אותה למערכת החינוך, של שינון שירים בעל פה. היינו חייבים ללמוד בעל פה פסקאות ארוכות מתוך השירה.
ללמוד את ביאליק בעל פה (עטיפת הספר)
כל כך פחדתי מרובין שהייתי משננת את שירי ביאליק ביום ובלילה. אני לא יודעת עד כמה באמת השיטה הצליחה להחדיר בי אהבה לשירה, אבל העובדה היא שעד היום, גם אחרי 20 שנה, אני עדין יכולה לדקלם את ביאליק, רביקוביץ, אלתרמן, רחל ועוד. בזכות הטכניקה של לימוד בעל פה קל היה לי ללמוד טקסטים בתור שחקנית.
בגיל 15 "על השחיטה" היה הטקסט הכי שגור על שפתי. כמובן שעדין לא היה לי את הכלים להבין עד הסוף, דברים שהבנתי רק שנים אחר כך. על המעמד הבעייתי של ביאליק כמשורר הלאומי של האשכנזים בלבד מעולם לא דיברו איתנו. היום בתי בת ה3- כבר מדקלמת ביאליק בשיבושים חינניים: היא שרה "קן לציפור בין הביצים".
ילדי הצל מאת בן ציון תומר
לא זוכרת מה היתה הסיבה אבל ממש לא אהבתי את המחזה הזה. דיברנו עליו בלי סוף בשעורי ספרות, תלי תילים של ניתוחים. אני זוכרת שדחיתי את הלימוד עליו לקראת הבגרות לסוף, והקדשתי לו הכי פחות זמן. בסופו של דבר הבחינה שלי בעל פה הייתה עליו. אל המחזה הזה מעולם לא חזרתי. אני חושבת שההוראה שלו עשתה לי טראומה ספרותית.
היצירות שלמדנו היו מאוד מגמתיות וכיוונו אותנו יחד עם הוראת ההיסטוריה הלא מאוזנת, שעורי האזרחות, החינוך הצבאי והשירים ששרנו במקהלה לשטיפת מוח הציונית אשכנזית, שהיום מגיעה לשיאים חדשים. כשיצאתי מחממת בית הספר הראלי נדהמתי לגלות שהעולם לא כזה לבן, יש עוד היסטוריות ועוד סיפורים להם לא היתה לי גישה בשנות התיכון.
פונדק הרוחות מאת נתן אלתרמן
מאוד אהבתי את המחזה אפילו תוך כדי שלמדנו אותו. היה לי חלום לגלם את נעמי המיוסרת והמתגעגעת. בכיתה ח' עזבתי את הצופים, והתחלתי ללמוד דרמה בכל מיני חוגים בחיפה. אחד המונולוגים הראשונים שבצעתי היה של נעמי. היום זה מצחיק אותי שהייתי נערה בת 16, וכל כך קסם לי לשחק אישה כנועה, ותרנית וקטנה.
אלתרמן. איך כדאי לנשים לא להתנהג (צילום: משה מילנר)
היום נראה לי שהמחזה יכול לשמש דוגמא ומופת לנשים איך לא להתנהג: נעמי משעבדת את עצמה לחננאל - הגבר -שעסוק אך ורק בהגשמה עצמית שלו כאמן. היום דמויות שהייתי רוצה לגלם הן דמויות נשים חזקות ופועלות בעולם ולא אלו הכנועות.
החטא ועונשו מאת דוסטויבסקי
אני עדין זוכרת איך נראה התקציר של הספר. בזמן טרום-ויקיפדיה היתה סידרה של תקצירים עם כריכה בצבע שחור ואדום, שעברה אצלנו מיד ליד בכיתה. לא קראתי את הספר עצמו לקראת הבגרות, נדמה לי שאפילו לא הצצתי בו, זה פשוט לא עניין אותי. חזרתי אליו בתואר הראשון שלי שזו היתה התקופה בה חזרה לי התשוקה האמיתית לקריאה. זה
עטיפת "החטא ועונשו", צוהר לספרות רוסית
קראתי אך ורק ספרות רוסית עד שהשתכנעתי לחלוטין שזה הטעם הספרותי שלי, אבל אז התחלתי
לקרוא ספרות צרפתית והגלגל התהפך, אבל מאז הוא התהפך שוב ושוב, כך שאין לי ממש ארץ מוצא מועדפת לספרות החביבה עלי. "החטא ועונשו" בקריאה בוגרת עינג אותי ועינה אותי בו זמנית היתה קשה לי ההזדהות עם נפשו של רוצח (לפני עידן טרנטינו) ועם שאלות (שתשובתן ברורה מאליה) כמו האם יש חיים ששווים יותר שיחיו אותם?
סיפור פשוט מאת עגנון
"סיפור פשוט", על אף מורכבותו והשפה העגנונית, דווקא דיבר אלי מאוד כמתבגרת. תסביכי הנפש של הירשל, התחושה שלא מבינים אותו והפער מדור ההורים היו דברים שלא היו זרים לי. ל"סיפור פשוט" חזרתי מספר פעמים בחיי ובכל פעם אלמנט אחר של הסיפור שבה את ליבי.
היום לבתי הקטנה קוראים מינה, אמנם זה שמה של סבתי, אבל האסוציאציה תמיד מחזירה אותי גם למינה, בתם של גדליה וברטה צימליך, שרק בסוף הסיפור הירשל למד להעריך ואולי גם לאהוב. לשמחתי כבר עכשיו די ברור שמינה שלי לא תתנהג כאותה מינה צייתנית וכנועה. כשקראנו לבתנו השניה סופי, לא זכרתי שחברתה הטובה של מינה בסיפור היא סופיה. מקריות חביבה.
עינת ויצמן היא שחקנית, עורכת תרבות ומלמדת משחק. כותבת בימים אלו ספר ילדים שיתפרסם בהוצאת אגם.
לפנייה לכתב/ת 
