מדענים בעלי שם טענו כי האדם מנצל את יכולתו השכלית בחמישה אחוזים בלבד. קביעה זו, המתבססת על עבודות מחקר מעמיקות, מותירה את כולנו פעורי פה, כשהתמיהה גוברת: אכן כך? אחרי כל מה שעשיתי – מדובר בסך הכול בחמישה אחוזים? ומאתנו, כאנשי אמת, אנשי עמל ותכלית, נדרש לנצל את המידע שברשותנו, בכדי למנף ולהגביר את ניצול כוחותינו הניתנים לנו במתנה מאת בורא העולם כאמצעים למטרה הנכספת, להאיר את העולם באורו של הקדוש-ברוך-הוא, על-ידי תורה, מצוות ומעשים טובים.

בקשר עם רעיון זה, אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת ויקהל, על זריזותם של בני-ישראל בכלל, ושל הנשים במיוחד, בהבאת התרומות למשכן. בין הדברים אנו קוראים על אחת האומנויות המיוחדות ביותר של הנשים שהייתה טוויה של צמר העיזים, שממנו ארגו יריעות לכיסוי המשכן. נאמר בפסוק, כי הנשים "טוו את העיזים", ומפרש רש"י: "מעל גבי העיזים טווין אותן". כלומר, הנשים טוו את הצמר בעודו מחובר אל העיזים, עוד בטרם גזיזתו!

זו הייתה אומנות מיוחדת של הנשים, שהן אפילו לא נצטוו עליה. הן עשו זאת מעצמן, מתוך רצונן לתרום מהמיטב ומהיפה ביותר למען משכן ה'. בכך הועילו תועלת כפולה: העלו את דרגת התרומה והשביחו את הטוויה.

טוויית הצמר על-גבי העיזים העלתה את ערכה הרוחני של התרומה למשכן. נשות-ישראל ידעו, שהתרומות לבניית המשכן הן כקרבן לה', וקרבן מן החי חשוב יותר מאשר קרבן מן הצומח. לכן הביאו את החוטים הטוויים בעודם מחוברים לעיזים ויונקים מהן, שכן אז נחשב הצמר לתרומה מן החי, ומקבל חשיבות גבוהה כקרבן חי.

הנשים התאמצו לעשות זאת גם מתוך רצונן שתרומתן תהיה המשובחת והמעולה ביותר. ואכן, הטוויה על-גבי העיזים היא משובחת הרבה יותר, משום שהשערות המחוברות לבהמה ויונקות ממנה רכות ולחות יותר ומשביחות את הטוויה.

מהנשים חכמות-הלב הללו עלינו להפיק לקח נצחי: הן ניצלו את כישרונן המופלא, בטוויית צמר מעל-גבי העיזים, כדי להשביח את התרומות למשכן אף-על-פי שלא נצטוו על כך. כך גם אנו: אם יהודי חונן בכישרון מיוחד מאת הקדוש-ברוך-הוא, עליו לדעת שכישרון זה לא ניתן לו למען התפתחותו האישית בלבד, אלא בעיקר כדי שינצל אותו לעבודת ה', כדי שיעשה מהעולם "משכן" לשכינה. עליו לנצל את כישרונו להוספת קדושה בעולם ולהפיכת העולם ל"דירה" לה'.

לא רק לגבי כישרונות כך, אלא גם לגבי נכסי האדם: אם יהודי זוכה לפרנסה יתרה ולשפע גשמי, עליו לזכור, שהקב"ה העניק לו זאת כדי שירבה בצדקה וינצל את אמצעיו המיוחדים לבניית "משכן" לה'.

ומפרט נוסף בסיפור זה יש לנו ללמוד הוראה נוספת: חריצותן המיוחדת של נשות-ישראל בטוויית העיזים גרמה להקדמת אריגת היריעות לפני עשיית הקרשים. הסדר הרגיל נשתנה כאן בעקבות המעשה המיוחד שעשו הנשים. אחת הסיבות לכך הייתה כדי למנוע צער בעלי-חיים מהעיזים, שהצמר הטווי הטריד אותן.

ומכאן הוראה עבורנו: אם בגלל צער בעלי-חיים שינה הקב"ה את סדר עשיית המשכן המתוכנן מלכתחילה, קל-וחומר שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי למנוע צער מיהודי. כשרואים יהודי שחסר לו דבר-מה, גשמי או רוחני, יש "לשנות מהסדר" ולפעול כדי לעזור לאותו יהודי ולהשלים את החסר לו. פעולת החסד שלנו כולנו היא זו שתזרז ותביא במהרה את המשיח, גואלן של ישראל בקרוב ממש.