בישראל ייסדנו את מדינת החרד"ל
הרב אבינר מייצג יהדות דתית שמבקשת לקיים מדינה בתוך המדינה - חזון שיוביל לניכור ולהפרדה בחברה הישראלית. מוכרחים להשתחרר מעול הרבנים האלה
כל פעם נדמה לנו שהגענו לקצה התחתון בהתבזותם של תלמידי חכמים - ובכל פעם הם מפתיעים מחדש. שיעורו של הרב אבינר, כפי שנשמע מחדר האוכל של ישיבת "עטרת כהנים", מדהים בשחצנותו ובאדישותו לרחשי לבו של הציבור הכללי. השפה תמיד רכה, נעימה לאוזן, לא מתווכחת עם אף אחד. יש רק תורה ואין בלתה. המטרה היא להנעים לתלמידים את ארוחתם, ולהרגיע את קולות הזעם שהם שומעים בבית מההורים המודאגים.
מיהם התלמידים השומעים את הרב? אלה הם מיטב הנוער הדתי, שמשתוקק לספוג את תורת הגאולה של הרב קוק. בדרך כלל,
גדלו בבתים נאמנים למדינה ולמוסדותיה, והוריהם בטוחים שהבחירה שהבן שלהם עשה היא הבחירה הציונית הנכונה, של מסירות נפש לעם, למדינה, לצבא ולהתיישבות – עמוד השדרה של הישראליות החדשה. ופתאום שומעים ההורים שראש הישיבה תומך בנשיא שנמצא אשם באונס. ההורים מציקים לבנם בקושיות, והוא במצוקתו ובצעירותו, פונה בבקשת עזרה אל "הראש" שינהיר לו את ההשקפה הנכונה.
כך נולדה השיחה של ראש הישיבה. בקול רגוע, מדוד, בטוח, ללא סדק וללא ספק, הוא מסביר לתלמידים האהובים שהמדינה שלנו נכבשת על-ידי כוחות של רוע. מערכת המשפט אינה מבררת את האמת, ומוזנת על-ידי התקשורת הרעה, שכל מטרתה - להרוס את זקיפות הקומה הלאומית. אנו צריכים להיות עמוד השדרה, ולהילחם במערכות הללו. המדינה זה אנחנו. נשיא המדינה הוא סמל טהור של מלכות דוד, ומי הוא זה ואיזהו זה שיכתים את סמלה של המדינה האהובה.
כן למדינה, לא למוסדותיה
הכל מאוד מבלבל. הרי זה אותו הרב אבינר שהורה לחיילים לא לסרב פקודה בזמן העקירה מגוש קטיף, כי אנחנו זה הצבא, ואסור להרוס את הצבא מבפנים. זה אותו הרב אבינר שהוציא ספר לאחר רצח ראש הממשלה, וקרא לתלמידים לשמור על מעמד המלך בישראל – כי הוא נבחר על-ידי כנסת ישראל שמייצגת את העם היהודי, וכך מתברר רצון ה' בעולם.
אבל זה אותו הרב אבינר שמוחק בבת-אחת את מעמדו של בית המשפט, כי הוא לא משפט התורה. על המדינה שומרים בצמר גפן, אך לא מחויבים למערכת המרכזית ששומרת על חיי האזרחים שבה. את המשנה שכל ילד יודע - "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", שכח הרב אבינר. את ההלכה של "דינא דמלכותא דינא" הוא מעתיק לממלכות זרות. במדינה הישראלית המזוקקת, אין מקום למערכת משפט חילונית: זוהי כפירה בהתגלות ה' בעולם.
כך מתברר שהאוטופיה של "ייסוד כיסא ה' בעולם" משחררת את הרב אבינר (ואת חבורת הרבנים שאיתו) למחוזות מדומיינים של מדינה בתוך מדינה, של מחויבות לאידאות ושחרור מכל מחויבות לחוק וסדר. זו אינה "ראשית צמיחת גאולתנו", אלא צלילה לעומק ההזיה והניכור.
לפגוש את המציאות בגובה העיניים
צריך לומר זאת בקול גדול: אין יותר "רבני הציונות הדתית". יש יהדות דתית המבקשת להיות חלק מהמדינה וממערכותיה, על כל המשתמע מכך, ויש יהדות דתית
המבקשת לשרטט את גבולותיה התרבותיים של המדינה, על-פי אמות מידה שלה עצמה. יהדות זאת מתפצלת לליטאים, ש"ס וחסידי הרב טאו, הרב אבינר וסביבותיהם. החרדיות הלאומית הזו מובילה אותנו במתיקות שפה ובפלבולי עיניים מקודשים אל מחוזות רעים של ניכור והפרדה בלב החברה הישראלית.
אי-אפשר בשם "המדינה" להחריב את המעט שיש לנו. מוכרחים לרכז כוחות של ציבור דתי-ציוני שמבקש להשתחרר מעוּלם של רבנים אלו. זה הרגע שבו ההנהגה הדתית, המבקשת לחבר את הציונות אל שורשיה היהודיים - צריכה להתנער מהכת הזו, ולהוביל את חזון הגאולה אל מחוזות ארציים, שבהם ייפגש החזון עם המציאות הישראלית בגובהה האמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
