לצה"ל יש מציאות משלו

לאתר של היוהל"ן (כלומר, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, תא"ל גילה כליפי-אמיר) נכנסתי כי בתמימותי חשבתי שאמצא שם מידע על שכרה החודשי של חיילת בסדיר. את הנתון החשוב הזה כמובן שלא מצאתי, כי הרי מה זה מעניין את העומדות להתגייס ואת האמהות שלהן (כמוני)?

מה שכן מצאתי שם זה הסבר ל"יום האשה הבינלאומי". נפלא, חשבתי. לפחות אלמד משהו. אבל שוב גיליתי שהצבא חי במציאות משלו.

רק במציאות ההזויה הזו אפשר להסביר לגולשות שמציינים את יום האישה ב-8 למרץ מפני שבשנת 1957 (?!) החליטו מאות פועלות במפעלי טקסטיל בניו יורק "שנמאס להן משעות העבודה הארוכות, השכר הנמוך ותנאי העבודה. הפועלות פתחו בשביתה ובהפגנה אשר פוזרה בכוח על ידי המשטרה. הרושם הראשוני אשר הותירו אותן נשים אמיצות היה כה עז ומפתיע, עד שהוחלט למסד את התאריך ולציין אותו מאז בעולם כולו (הקטע המלא כאן).

הקשר למציאות? מקרי בהחלט

זה נשמע אולי קרבי ומסעיר לאחראיות על המידע באתר הצבאי, אך למרבה הצער יש לזה מעט מאוד קשר עם המציאות. אני משוכנעת שגם הקצינה הבכירה, סגניותיה ופיקודיה שמעו שהשנה מציינים 100 שנה ליום האישה הבינלאומי. אין לי גם ספק שלוח הזמנים בלשכה שבקריה בתל אביב משובץ בשפע אירועים חגיגיים ורלוונטיים לתאריך החשוב הזה. אז תגידו, זו לא בושה? מה עם המתמטיקה? איך 1957 – 2011 ו-אירועי 100 שנה מסתדר לכם שם? 

בהקלקה אחת בגוגל אפשר למצוא שהוחלט לציין את יום האישה הבינלאומי ב-1911. שנה קודם לכן, בוועידת נשים בינלאומית שנערכה בקופנהגן, הציעה הגרמניה קלרה זטקין לקיים יום שבו תופגן הסולידריות הנשית בכל רחבי העולם והצעתה התקבלה פה אחד.

בהתחלה, ציינו את היום, שבראשיתו נקרא "יום האישה העובדת הבינלאומי", ב-19 במרץ. אבל שבוע לאחר מכן, כשב-25 למרץ 1911 נשרפו למוות 140 פועלות במתפרה עלובה בניו יורק, הוחלט שהתאריך המתאים לקיומו של יום סולידריות ומחאה נשית הוא ה-8 במרץ: התאריך שבו נשים עובדות שבתו לראשונה.

השובתות האלה, אם רציתם לדעת, חיו בשנת 1857 ועבדו כתופרות ופועלות טקסטיל ניו יורקיות. כשהעזו לצאת לרחובות ולמחות על השכר הנמוך ותנאי העבודה המחפירים, המשטרה אכן פיזרה אותן בברוטאליות. אבל זה לא סוף הסיפור, תודה לאל. כעבור שלוש שנים המפגינות האלה כבר הצליחו להתקבץ ולהקים ארגון עובדות. בעזרתו הן השיגו לעצמן לאט לאט תנאי עבודה ושכר טובים יותר וגם צברו כוח פוליטי. הכוח הזה הוא שאיפשר, בהמשך, לדרוש זכות בחירה לנשים ואפילו אישור לשרת בצבא ולהפוך לקצינות. כמו יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, למשל.