עד הלקוח האחרון

בלב הטיילת של טבריה יש מקום שנקרא "פינה בים". מוכרים שם מזוודות, גלידות, איקונות של קדושים נוצריים, סיגריות, שופרות, קרפ סוזט, קופים מצמר, פיצוחים, טליתות, צעיפים, נרגילות, מיצי פירות, גביעים לקידוש, קפה, בטריות, כובעים. הסופרמרקט התיירותי הזה מגלם את פסיפס הזהויות הסכיזופרני של העיר הישישה שמנציחה בשמה את הקיסר הרומי נכא הרוח טיבריוס.

יש כל מיני טבריות בטבריה. למאמינים נימולים היא בעיקר נקרופוליס, עיר מתים של צדיקים המגישים ארוכה ומרפא למוטלים על ערש דוויי, מסייעים בפרנסה טובה, מבקעים רחם חתום של עקרה מיוסרת ומשדכים אברך מצוין לבתולה צנועה. מאמינים בלתי נימולים חולפים בחוצותיה אחרי ביקור בהר האושר ובכפר נחום, שם החל משיחם את הקריירה הפנומנלית שלו. לצד אלה יש טבריה של בתי מלון שסוגרים דילים עם ועדי עובדים שהתקציב שלהם לא מאפשר נופש באילת; טבריה המעולפת של הגשש, שעוד תקועה בימי הטורקים; טבריה על 40 אלף תושביה, שהולידה גיבורי תרבות כמו מנחם גולן, אילנה גור ומשה פרץ; וטבריה של הטיילת, שמהמזח שלה מפליגים לעת ערב דיסקוטקים צפים שמגישים בירה מהחבית, פלטות של נקניק קר ופגרי צ'יפס.

הטיילת הזאת והרחובות הקטנים שמתנקזים אליה ידעו בעבר ימים טובים יותר. היית עובר כאן בין המוני אדם, שואף את ריח המושטים המטוגנים, פוגש סוס רתום לכרכרה וצלם רחוב עם קוף על הכתפיים, מתעכב מול בסטה לקעקועים, לועס צמר גפן מתוק כרוך על מקל, חומק מפיצריות שצועקות את תפריטיהן מפסלים של טבחים מפוטמים, והודף שתדלנים שעושים עליך קמפיין כדי שתתיישב דווקא במסעדה שלהם. היה זה ראשית עידן הווידאו בישראל, ועל כל בלטה באזור הטיילת הרעימה טלוויזיה בפול ווליום - קלינט איסטווד מימין, צ'אק נוריס משמאל, ברוס לי גבוה מעל כולם. את ההחלטה איפה לשבת הכתיב הגיבור המועדף עליך.

הטיילת של היום הרבה יותר מנומנמת. גם כמות המסעדות פחתה. את התחרות היומיומית על כיסו של הסועד מזינה אסטרטגיה אחידה: יורים עם התפריט לכל הכיוונים. "מרינה סנרייז", מסעדה ענקית בעיצוב נקי עם פנורמה מרהיבה על כל הכינרת, היא דוגמה קלאסית. לצד מגוון דגים (אמנון, בורי, פורל, סול, דניס, סלמון) ומנות בשריות (סטייק בקר, שישליק, כבד עוף, המבורגר, קבב, שניצל עוף) מוצעים כאן סלטים, מרקים, קובה, סיגרים, חומוס וטחינה, טוסטים, אומלטים, פיצות, פסטות, בלינצ'ס, גלידות, מילקשייק וארוחות ילדים. תפסת מרובה? הכלל הזה לא תקף כשאתה לא רוצה לאבד אפילו פה אחד לטובת המסעדה השכנה.

"חכי שנייה, זה רק תחילת הדייט, תני לזה צ'אנס" 

בקצה הצפוני של הטיילת יושבת על המים "גלי גיל", שנולדה יחד עם המדינה. שמעון כהן, דור שישי בטבריה, מבכה את התדלדלות הדגה בכינרת אבל מקווה לטוב. גם התפריט שלו משלב סלטים, דגים ומנות בשר, לצד ארוחות ילדים והיצע של יינות ואלכוהולים מבוקשים. בסלטים: חציל בטחינה, חציל יווני, חציל קלוי שלם, טורקי, טבולה, חריסה, סלק אדום עם בצל. דגים (מטוגנים או על הגריל): מושט (59 שקל), פורל (83), בורי (61), ברבוניות (79), דניס (82), לברק (85) ולוקוס בעונתו (בתעריף תלת־ספרתי). ככלל, היצע הדגים דומה בכל המסעדות והמחירים דומים פחות או יותר. 

הבורי החרוך על הגריל שהזמנו בגלי גיל הגיע עם תפוח אדמה אפוי וסלט כרוב. נגסנו ממנו בהנאה בלוויית סלט הסלק העדין, החציל הקלוי ובירה צוננת. מולנו התנהל בינתיים קרב אווירי קולני בהשתתפות מאות שחפים, שהתחרו על פיתה שנזרקה לכינרת.

במרכז הטיילת נמצאת "ארזי הלבנון" שבבעלות יוצאי צד"ל. כאן ניכר ניסיון לבידול עצמי, עם סלט באבא־חנוג' (חצילים עם טחינה ושמן זית בטעם עדין להפליא), טבולה עם נוכחות נדיבה במיוחד של עגבניות, פתוש כמו שאוכלים בלבנון, וטחינה במרקם שמנתי.

"אז מה חבר'ה, פלטת מנוגנים?" 

לפני הברבוניות נהנינו מפלטה של מטוגנים (65) שכללה קובה נבולסייה, סמבוסק ממולא בשר, לחמעג'ון (בצק ממולא בשר שנאפה בתנור) ומקנק, שהיא נקניקייה חריפה בנוסח ארמני. לצד היצע הדגים הרגיל מגישים בארזי הלבנון גם דג חריף בתנור, וכמובן ארוחת ילדים.

במדרחוב הבנים המסתעף מהטיילת הישנה דגו אותנו היישר לחיקה של "לגונה" הבד"צית, שפועלת כאן 30 שנה ומגישה את המניפה הקבועה של סלטים, חטיפים, דגים ובשרים. זיו, הדייג המיומן שברשתו עלינו - דור שני למייסדים, איך לא - ניאות לדבר איתנו על הטכניקה המורכבת של דיג הקליינטים בגזרה הצפופה שלו. "זה מרכיב חשוב מאוד בעסק", הסביר. "רוב האנשים שמסתובבים כאן מחפשים משהו לאכול, והחוכמה היא ללכוד אותם בזמן הנכון ובמקום הנכון. אני יודע לעשות את זה בכל השפות". והשלל? "על כל עשר חכות שאני זורק, הקופה רושמת שמונה קליינטים". עם הצלחה כזאת, אולי עדיף שימכור מכוניות.

בלגונה לקחנו מושט מטוגן וקינחנו בשיפוד שומן כבש. כשהבירה טיפסה לראש היה נדמה לי שאני שומע את השותף שלי מתלבט אם להזמין בנוסף גם ארוחת ילדים.

"אין, יצאתי לקרדה"  

קפיצה ל"ביג בן" ממול, ואנחנו בפאב־מסעדה בעיצוב בריטי. מוני מזרחי, בעלים, יושב כאן מאז 1985 ומתרפק על נחשולי האו"מניקים שנהגו להציף אותו פעם. בתפריט מופיעים גם שרימפס וקלמארי, לצד פסטות ומנות פתיחה קטנות שמוגשות בליווי לחם שום. בתוך האפלוליות הפאבית נוצצים ברזי בירה מרפיז, פאולנר, גולדסטאר והיינקן. על המדפים: ג'יימסון ובלאק־לייבל, פינלנדיה וסטולי, רמי והנסי.

לפני פרדה אנחנו קופצים לאטרקציה הפירוטכנית שבקצה הדרומי של הטיילת - "טיבריום", מופע מזרקות לילי שסוקר את סיפורן של טבריה והכינרת. מה אני אגיד לכם, מזמן לא הלעיטו אותי במנות דשנות כאלה של פרובינציאליות. התקופה הרומית? ישו שהלך כאן על המים? סלאח־א־דין שכיסח את האמא של טבריה? הנסיך דאהר אל עומר שהביא לשגשוגה בימי הטורקים? שום כלום. רק אנו באנו ארצה וכל השמאלץ הפטריוטי המוטה. אבל על המפגע חיפתה גלידת פיסטוק נהדרת ב"'ג'לטו" שממול המרינה, אז מה לנו כי נלין.

• מרינה סנרייז, בניין המרינה, 6723303־04; גלי גיל, הטיילת הישנה, 6720699־04; ארזי הלבנון, הטיילת הישנה, 6715782־04; לגונה, מדרחוב הבנים 2, 6722321־04; ביג בן, מדרחוב הבנים, 6722248־04