"האנשים השקופים" מחכים לרבנים
"דאגתה של התורה לאנשים השקופים, המתבטאת בפרשת השבוע - מביאה אותי לחשוב על מכתבי רבנים שצריכים להיכתב, וטרם נכתבו: מכתב שדואג ל'נשים שקופות' שנאנסות, מוכות ומוטרדות, ומכתב שדואג למי שאין בכוחו לתבוע את המגיע לו"
השאלה הזו, כמובן, היא רחבה ואקטואלית יותר משניתן היה להסיק ממשפטי הפתיחה. השאלה מתחילה, מבחינתי, בעובדי הקבלן
קשי היום - אלה שמצחצחים את השירותים וחדרי המשרדים במגדלים המפוארים בהם יושבים המנהלים, הפרופסורים, עורכי הדין ורואי החשבון. השאלה ממשיכה לגננות ולמורים: שימו לב שבקורות החיים שלנו אנו מזכירים לעיתים את התיכון שבו למדנו, אבל האם שמעתם פעם על איש מצליח שמספר כי למד בגן יהודית, או בבית הספר היסודי "מימון"?
את הרופאים אנחנו מכירים (יחסית), אך את האחיות? עובדי הסיעוד והתחזוקה? אותם אנו לא זוכרים ולא מציינים, איננו קושרים להם כתרי תהילה, שמם אינו נחקק באבנים מסותתות היטב, ואין הוא בולט בפתחי ההיכלות הממורקים. הם, כמובן, גם לא זוכים לתעודות הוקרה המפארות קירות וחדרי משרדים.
חוסר תשומת הלב הזו ל"אנשים השקופים" משפיעה על גובה משכורותיהם, על זכויותיהם, ועל רמת החיים שלהם. זו אינה שאלה של הכרת תודה גרידא, אלא של יחס בסיסי.
שיר הלל לאנשים השקופים
על רקע תופעה אנושית מצערת ואף כואבת זו, בולטת המגמה ההפוכה של פרשת השבוע שלנו, "פקודי": פרשה זו החותמת את התיאור המפורט של מעשה המשכן, שרה שיר הלל לאנשים השקופים. כי את זאת יש לדעת, המשכן נחלק היה לשתי קבוצות אובייקטים: האחת - המעטפת, האוהל. בשנייה - הכלים המיוחדים שהיוו את ליבת העשייה והרוח של המשכן. ארון העדות שהיה בקודש הקודשים בו שכנו הלוחות, מנורת הזהב, מזבח הזהב שבו היו מקטירים את הקטורת מן הצומח, ושולחן הפנים עליו הניחו את הלחם המיוחד.
ברור שהעיקר נעוץ היה בכלים בהם התבצעה עבודת הכוהנים, בחירי העם. העיניים היו נשואות אל הכוהנים בראשות אהרן. הם היו הקשר עם האלוקות, הם השליחים המתווכים בין העם הצמא לשפע, לבין מקור השפע. הם היו בשורה הראשונה, מכובדים ונחשבים.
אבל מי הרכיב את האוהל כשהעם חנה במקום במדבר? מי פרק אותו כשהעם נדרש לזוז? מי חיזק את האדנים לאחר סערה מדברית? ומי הבטיח שהאוהל המשכן יהיה מתוח כמו שצריך? היו אלה בני שבט לוי, או כפי שהם מכונים "הלוויים". הם פועלים מאחרי הקלעים, ותשומת לב הציבור איננה נתונה אליהם. ודווקא בהם פותחת התורה בבואה לתת קרדיט לבוני המשכן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן... אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".
ומפרשים כי שהפרשה עומדת לדווח לנו על כמות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו מהעם, והשימוש שנעשה במתכות אלה לבניין האוהל - האוהל, ולא הכלים המהווים את עיקר מטרתו ועניינו של המשכן. ועל המעטפת הזו היו אחראים "האנשים השקופים", הלוויים. בהם פותחת התורה. אוהל המשכן נעשה באמצעות הלוויים בראשות איתמר, בנו של אהרן הכהן. ואחר כך, ברוח זו, עובר הקרדיט לבוני המשכן, "הבנאים", ועדיין לא מדברים על הכוהנים: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ".
המכתבים שלא נכתבו
דאגתה של התורה ל"אנשים השקופים", המתבטאת בהלכות רבות המפורטות בפרשיות השונות, מביאה אותי לחשוב על מכתבי רבנים
שצריכים להיכתב, וטרם נכתבו דיים: מכתב שדואג ל"נשים שקופות" שנאנסות, מוכות ומוטרדות, ואין בכוחן הנפשי והמשפטי להילחם את מלחמתן.
מכתב שדואג לאינספור "אנשים שקופים" שאין בכוחם לתבוע את שמגיע להם, ואין בכוחם להעמיד לעצמם סוללת עורכי דין, ואין בידם להילחם את מלחמת הצדק שלהם כראוי. מכתב לאותם נעדרי זכויות של ממש, או נעדרי היכולת לממש את הזכויות המגיעות להם - הזכות לחיות בכבוד, ולאכול בכבוד, ולהתפרנס בכבוד, ולגדל את ילדיהם בכבוד, ולהזדקן בכבוד.
נושאי תורת ישראל צריכים להיות הראשונים שנאבקים למען אלה שאין להם פה, שאין להם נגישות לתקשורת. אלה "השקופים הנאנקים" שקול זעקתם לא נשמע דיו, ומצפים שאנחנו נהיה להם לפה. כמאמר חז"ל שאין יפה ממנו (בעיבוד קל): "דייני בתי הדין הם האבות של היתומים חסרי המגן".
לפנייה לכתב/ת 
