לא, יהורם, הם לא ישובו
המוזיקה המזרחית בארץ היא חוד החנית של מאבקם הצודק של המזרחים על השתייכות למיינסטרים הישראלי. יהורם גאון לא מכיר בחשיבות הזו. הימים ההם - כבר לא ישובו
בשנת 1969 יצא התקליט של יהורם גאון "איפה את אהובה". מתוכו, בשיר הנושא מופיעות השורות "איפה הם הימים שלא ישובו עוד - לא הם לא ישובו לא לא". מזה 42 שנה יודע גאון שהימים כבר לא ישובו, וכעת הוא מבקש להשיבם.
המוזיקה המזרחית בארץ היא חוד החנית של מאבקם הצודק של המזרחים על השתייכות למיינסטרים הישראלי. יהורם גאון, אשר שייך למיינסטרים מאז ומעולם, כך נדמה, לא מכיר בחשיבות הזאת. המוזיקה המזרחית היא הרבה יותר מאשר
רק מוזיקה. יש לה תפקיד במאבק צודק מאין כמותו, ובתיקון של עוול היסטורי. מאבק זה, כפי הנראה, הינו זר ליהורם גאון, המגלה בורות מוחלטת לגביו.
מה היה כאן במוזיקה לפני שהמזרחית שלטה? האם היה כאן יהורם גאון? ממש לא. שירתו היפה של יהורם גאון שייכת לימים שחלפו מזמן מזמן. אותם ימים התחלפו בימים של מוזיקה צינית ומנוכרת, מוזיקה אינדיבידואליסטית אשר שמה את האני הדיכאוני במרכז, בעוד שאחווה ורוח טובה המשתקפים בשיריו של יהורם גאון נדחקים לקרן זווית שכוחת אל. לא המוזיקה המזרחית היא זאת שדחקה את שירתו של גאון.
אותה מוזיקה אינדיבידואליסטית דיכאונית, פשטה את הרגל. האמנים בזרמים אלו אינם ממלאים עוד אולמות, תקליטוריהם אינם נמכרים במספרים גדולים. אולי זה אומר משהו? אולי זה אומר שקצה נפשם של רוב החיים כאן במוזיקה הזאת, שאינה מתחדשת, שהיא כאבן שאין לה הופכין, אבן שנמצאת על פני השטח, מתיפייפת, מתחכמת, מלאת פוזה, אך לא נוגעת בעומקם של הדברים, מוזיקה שמעיין יצירתה יבש.
מוזיקה מחברת
בהינתן שהציניות, הדכדוכיות, האינדיבידואליזם הקיצוני, אין בהם כדי לנחם ולשמח את המאזין, כל אמירה חלופית ומנוגדת, בנאלית ככל שתהא, היא בגדר מרד שראוי להעלותו על נס. וכפי שאמר יפה משה פרץ, המוזיקה המזרחית מחברת בין בני אדם. היא מחברת בין בני אדם לא רק בזכות העובדה שרבים אוהבים אותה, אלא בזכות העובדה שהתכנים מדברים על קירבה, וחיבור בין בני אדם.
חלפו הימים בהם ציניות ודכדוך יכולים להיחשב למרד, חידוש או פריצת דרך במוזיקה הישראלית. עריצות הזרם הזה במוזיקה גרמה תסכול רב בקרב מאזינים רבים. מדובר בתסכול של הצורך הבסיסי של בני אדם בשייכות. מוזיקה המדגישה את האינדיבידואליות, מוזיקה שהיא כל כולה ציניות ודכדוך, יכולה לענות על צורך אחד של האדם, הצורך בלהיות ייחודי ומיוחד, אך מה עם הצורך בשייכות? המוזיקה שהייתה רווחת לפני המוזיקה המזרחית יצרה סוג של הדחקה של הצורך בשייכות. ההדחקה הזאת הייתה כל כך קיצונית, שהמוזיקה המזרחית, שהייתה דחויה עשרות שנים עד אז, הצליחה לפתע פתאום לפלס את דרכה למרכז העניינים, מבעד לכל ההתנגדויות.
מה שקרה עם המוזיקה המזרחית, לא קרה בזירות אחרות, כדוגמת האקדמיה. המוזיקה המזרחית מסמנת שינוי. לא רק שהשינוי הזה חיובי, אלא שעליו להתרחש בכל מקום. במדינה נאורה נותנים לרוב לדבר. בישראל, החזון לפיו תהיה הלימה בין שיעור המזרחים באוכלוסייה, לשיעורם בתפקידיי סטטוס גבוה, הוא חזון רחוק ממימוש. בעוד שבמוזיקה הקהל משפיע, במקומות דוגמת האקדמיה, ומערכות אוטונומיות נוספות, יכולה להתקיים עריצות של תרבות אחת על תרבות אחרת באין מפריע, ואין קהל או ציבור שיכול למנוע זאת.
המוזיקה המזרחית היא תו איכות. כאשר אני שומע מוזיקה מזרחית, אני גאה להיות מזרחי. זמרים כגון, אביהו מדינה, זוהר ארגוב, עופר לוי, ישי לוי, אייל גולן, אלו זמרים גדולים עם יצירה אדירה. גם זמרים צעירים יותר, כדוגמת קובי פרץ, מושיק עפיה, ליאור נרקיס, דודו אהרון, משה פרץ, ורבים אחרים, הם מבצעים יוצאים מן הכלל. הזמרים המזרחים הם כיום הפרפורמרים המובילים בישראל.
המוזיקה המזרחית תישאר
הביקורת על רמת המילים הנכתבות למוזיקה מזרחית היא מופרכת. מי שרוצה למצוא איכות לא יתקשה למצוא איכות. גזענים המחפשים להתנשא יטפלו לאותם שירים פחות מוצלחים, או שירים קלילים, כאלו שאפשר למצוא בכל סוגה, ויהפכו אותם לחזות הכול. המוזיקה המזרחית נאבקה משך שנים ארוכות על מקומה במיינסטרים. היעד הושג וכעת ניתן לראות תהליכים של אופטימיזציה והשתפרות. היצע הזמרים והזמרות המזרחים יגדל מאוד בשנים הקרובות, מה שאומר שיהיה על האמנים המזרחים להתאמץ יותר כדי למצוא לעצמם מקום בתוך הנישה בה הם פועלים. התחרות הפנימית הזאת עשויה להביא להתפתחות בכיוונים שונים.
המוזיקה המזרחית נמצאת כאן בשביל להישאר. ינהגו בחוכמה אמנים צעירים אם ישכילו להבין זאת, ובמקום לנסות
לנצח את הסוגה הזאת בכלים שלא עובדים יותר, ינסו להצטרף ולתרום את חלקם בעבודה המשלבת תרבויות שונות. המוזיקה שתצמח מכך היא מוזיקה שתשלב מזרח ומערב, שייכות ואינדיבידואליות, שמחה וכאב.
מוזיקה שיש בה מגוון ומתן מענה לחוויה האנושית על צדדיה השונים. המוזיקה המזרחית היא ההווה והעתיד והיא סמל לשינוי שצריך להתרחש בכל מקום במדינה - תקשורת, בית המשפט העליון, האקדמיה, תקצוב תרבות, וכל מקום בו יש פער, אפליה, ועריצות של עולם ערכים אחד על עולם ערכים אחר, לגיטימי לפחות כמוהו, אם לא יותר. מי כיהורם גאון אשר בחר להיות מתנגד נמרץ לתרבות הצינית השלטת כאן, אמור להבין זאת, אך הוא אינו מבין. הוא מעדיף להסתכל על הדברים כפשוטם, ולכן מגיע למסקנות פשטניות, שגויות, ומזיקות.
אורן עילם הוא דוקטור בפסיכולוגיה חברתית-קוגניטיבית. מפעיל בלוג בנושאי שחיתות ואתר לשירה חברתית .
לפנייה לכתב/ת 
